יופי של שחקן?

בסופ"ש האחרון התפרסם ראיון עם מאמן ריאל מדריד ב', ובדרך אגב הוא נשאל מי לדעתו אחראי על המהפך הרוחני בסנטיאגו ברנבאו בחודשים האחרונים. התשובה היתה חד משמעית: ראול. המלך הבלתי מעורר שוויתר על משחקי האגו, וביצע כל תפקיד שקאפלו ביקש ממנו. קשר ימני, קשר שמאלי, מנהל משחק, מתחת לחלוץ, חלוץ, אחורה, קדימה. לכל אדם שלא נדבק באנגלופיליה ברור כי התחייה של ריאל היא התחייה של ראול, כמו שהקיפאון שלו סימל את הקיפאון של ריאל. במונחים תיאולוגיים מדובר בנס, במונחים ספורטיביים זאת עוד הוכחה לכוחו המאגי של ראול על הקבוצה. בקהאם, למי שהתעניין, רק היה שם בסביבה והצטרף לחגיגה כמו שהוא רגיל. כמו שאר השחקנים, הוא נדבק ברנסנס הכללי ושיחק עם הרבה לב, כמי שיודע שאלו הדקות האחרונות שלו בכדורגל האירופי. וזהו. בקהאם אף פעם לא היה שחקן שמשנה קבוצה, וכך גם בריאל. מי שמנסה להשוות בינו לבין ראול מסתכן בחוסר שפיות.

זהו בקהאם. שחקן בינוני עם רוח של שחקן גדול, אבל עדיין שחקן בינוני, שתמיד קיבל יותר מדי קרדיט על חלקו בהצלחות. במנצ'סטר יונייטד הוא היה חלק מקולקטיב מצליח, שכלל את גיגס, קין, סקולס והכוכב המרכזי פרגוסון, אבל משום מה תמיד רוב הקרדיט הלך לבקהאם. סר אלכס היה הראשון לוותר עליו ולהשאיר את האחרים, כי הוא ידע שבקהאם הכי פחות מוכשר ובטח הכי מיותר מכל החבורה המיתולוגית שבנה באולד טראפורד. מוגבלתו של בקהאם ככדורגלן, זאת שנסתרת מעיני יחצ"ניו אבל לא מאלו פרגי, נחשפה סופית בריאל מדריד ובליגה הספרדית, אליהם הוא התקשה להתאים את עצמו. הוא רץ, תיקל, חילץ, הגביה, בעט כדורים חופשיים ושאר הדברים שהוא עשה כבר בליגה האנגלית, אבל הוא התקשה להשתכלל ולבצע דברים שעושים רק בליגה הספרדית, ולכן גם לא הצליח להותיר חותם אמיתי עם אליפות.

גם המשחקים המצוינים האחרונים שלו בריאל מדריד לא ימחקו את הכישלון במבחן הכי גדול שלו בקריירה: המעבר לספרד. אלו שפתאום משייכים לו את המהפך של ריאל בזכות אותה בעיטה חופשית שהצילה לקאפלו את הג'וב, סובלים משתי בעיות: הראשונה, הם בוחנים תופעה ספורטיבית בפרק זמן קצר ולא מייצג. השנייה והחמורה יותר, היא אנגלופיליה, נטייה רומנטית מדי לשפוט דברים בעיניים בריטיות מדי. כדי להבין את השטות הזאת, אפשר פשוט לבחון את הטענה השנייה של מעריצי בקהאם העיוורים, והיא הדרישה להחזיר אותו לנבחרת אנגליה. בקהאם לא הוביל את נבחרת אנגליה לשום מקום, הוא אף פעם לא היה השחקן הכי טוב במדים הלבנים אדומים, ואם ראשי הנבחרת היו יודעים לבחור מאמן בצורה מקצועית יותר, אף אחד לא היה זוכר את החתיך מריאל מדריד.

רק ההיסטוריה תטאטא את העיוות של יחצ"ני בקהאם, את הספרים, הסרטים, הכתבות, הפרסומות, ותעמיד את תרומתו לכדורגל העולמי באור המדויק: שחקן בינוני, לעתים טוב, אבל להשוות בינו לבין הגדולים באמת של זמנינו זה כמו להשוות בין עברי לידר לשלום חנוך. שחקן גדול לא יכול להיות כל כך חד גוני באיכויות שלו ולהיות כל כך תלוי בכושר של החברים שלו. בעוד 30 שנה כולם יידעו מי היה ראול, אבל לא בטוח כמה יזכרו את בקהאם ברגע שהוא יזדקן ויתקמט.

שני קטבים של הכדורגל העולמי מגולמים בדייויד בקהאם. האחד – העובדה שהיום, יותר מתמיד, הכדורגלנים הטובים בעולם הפכו למכונה לייצור כסף. תן 20 גולים בעונה במדי ריאל, ברצלונה, מילאן או מנצ'סטר יונייטד ובאפקט הפרפר לפתע יירכשו עוד מיליון חולצות רשמיות עם שמך על הגב ביפן ובסינגפור. בקהאם, או למעשה פיטר קניון, שניהל את מנצ'סטר יונייטד בשנים בהן מספר 7 כיכב בה, הם בעצם אבות המנטרה. הפטנט של כריית הכסף מהמזרח הרחוק בכל הנוגע לכדורגל האירופאי, רשום על שמם. בקהאם עצמו לקח את זה צעד קדימה. עם אשה ידוענית שנראית נהדר ותספורות שמשתנות מדי כמה חודשים ומשנות את מזג האוויר בטוקיו בכל פעם מחדש, בקהאם היה לכדורגלן הראשון שממש הופך לכוכב הוליוודי. כל חופשת סקי מתועדת בגאון, הפפראצי אורבים כאילו ויקטוריה הייתה מינימום LL (לינדסי לוהן, לאלו ממכם שהם לא צופים אדוקים של E, ערוץ הרכילות והתרבות) ומשפחת בקהאם על הוריה וילדיה כנראה פופולארית בוואלה! סלבס אפילו יותר ממשפחת גרשון.

ואולם למרות כל הזוהר, למרות הרכילויות, למרות שכל בריטית שספגה נשיקה על הלחי מהכוכב רצה לתבוע מהצהובונים צ'קים, בקהאם לא חדל מעולם להיות כדורגלן. הקלישאה הכי ידועה לגבי הקשר האנגלי היא שהוא משקיע את כל כולו בכל משחק, בכל אימון, בגביע הטוטו ועוד. קלישאה קלישאה, אבל אמת לאמיתה.
הקהל של ריאל מדריד, כמו זה של כל קבוצה, הוא לא פראייר. רונאלדו השמן והנהנתן אכל אצלו מרור ולא רק בפסח. בקהאם, מצד שני, יכול היה להגיח לסופ"ש בהונג קונג כדי לחלק חתימות, או לנסוע לצימר פלוס ג'קוזי ונרות ריחניים בהררית לצלילם המעצבן של הפלאשים, בגלל שיומיים לאחר מכן הוא היה רץ עד רחבת ה-16 של ריאל כדי לרדת לגליץ' על הרגליים של ג'ובאני ואן ברונקהורסט.

ההשפעה של בקהאם היא כמעט מאגית. אין לו מהירות שיא, מעולם לא היה לו דריבל והוא לא ממש יכול לשחק בתפקיד שהוא לא אגף ימין. ובכל זאת הוא הפך לאחד מגדולי השחקנים בדורנו. כי משום מה לשבת ולראות משחק של ריאל מדריד, נבחרת אנגליה או מנצ'סטר יונייטד בזמנו, היו חוויות הרבה פחות נעימות בלעדיו מאשר איתו. כי כנראה שגם השחקנים מסביבו חשו את זה. ותודה לסטיב מקלארן, שהחליט שלא לשחק עם קשר טבעי בצד ימין מול נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן, כי נחמץ הלב רק מעצם המחשבה של בקהאם הענק והנערץ מאולד טראפורד ו-וומבלי, משחק מול יואב זיו, מטפס הגדרות מטדי.

עם כל הזוהר שמסביבו, דייויד בקהאם מעולם לא הפסיק להיות שחקן כדורגל. לעתים שחקן הכדורגל האפור ביותר שעושה את העבודה השחורה ביותר. כי לפני השטיחים האדומים ומכירת החולצות, הקשר הימני מעולם לא הפסיק להיות שחקן כדורגל אנגלי. דבר שאי אפשר להגיד היום על רוב השחקנים בפרמיירליג.

לא משנה אם ריאל מדריד תזכה באליפות ספרד או שלא, לא משנה גם ההשפעה של הקשר האנגלי (למרות שהיא גדולה). דייויד בקהאם הוא לא עובדה או אגדה, הוא שניהם ביחד. אחד מגדולי השחקנים בעשור האחרון, דמות לחיקוי, אחד מאלו שילדים בעוד 10 ו-20 שנים יהיו חייבים לגדול על שמותיהם. ענק, ענק, ענק.

כאוהד מנצ'סטר יונייטד – עוד מימי נורמן ווייטסייד, לא רק מתקופת האליפויות - אחת הקביעות השנואות עלי היא שאילולא היה דייויד בקהאם כה מצודד, הוא לעולם לא היה זוכה לאותה מידה של תהילה והכרה, אלא נותר בגדר שחקן טוב בלבד. מדובר בטענה של מי שהיכרותם עם בקס מגיעה בעקבות שלטי החוצות ועונותיו בשורות ריאל מדריד, כחלק מפרויקט הגלאקטיקוס המבחיל של פלורנטינו פרז. הבעייתיות כאן היא כפולה – ראשית, מכיוון שאלמלא מידותיו הפיזיות המחוננות של דייויד בקהאם, כלומר ללא חוזי המולטי-מיליונים עם המפרסמים והזיווג עם ויקטוריה "פוש ספייס" – למה מי שיכול להשיג כל בחורה שהוא רוצה גומר עם החדידה-האולטרה-כונייפה הזו – סביר להניח שגם אור הזרקורים שהיה מופנה אליו היה מסנוור ומלחיץ פחות, וחיצי הביקורת כלפיו היו נורים עם כמות תרעלה מופחתת, מה שהיה מוריד את רמת הלחץ ממנו – לחצים שכדורגלנים דוגמת ראיין גיגס, אליו אוהבים להשוות אותו, מעולם לא נתקלו בהם. ובתוך כל אלו, בקהאם מעולם לא ברח מאחריות. הסיבה השנייה היא שבקהאם רחוק מלהיות הכדורגלן הראשון שנראה כמו דוגמן. גם ג'יימי רדנאפ, סטיב מקמנמאן ופאולו מלדיני נראים מצוין. לשניים הראשונים זה לא ממש עזר, לאחרון זה אף פעם לא הפריע. אבל כמובן שספקולציות אסתטיות הן לא העניין, אלא היכולת הנהדרת של בקהאם על המגרש.

כמי שהולך עם בקהאם כברת דרך ארוכה, אין עבורי שום הפתעה בתצוגות התכלית האחרונות שלו, שבהן הוא השחקן המצטיין של ריאל מדריד. כן, ראול מנהיג, סרחיו ראמוס כובש ורוד ואן-ניסטלרוי מפציץ, אבל זה בקהאם שאחראי על המנועים. כל כדור שנמצא ברגליים שלו מסוכן, כל הרמה שלו היא הזדמנות לשער וכל תיקול שלו נוקשה ואמביציוזי (אפשר לומר על דייויד בקהאם הרבה דברים, אבל עובד חרוץ הוא תמיד היה). אותה שאפתנות היא שהופכת אותו לשחקן עם מנטאליות של סופרסטאר, שהופכת אותו על המגרש לחשוב יותר משחקנים שעולים עליו טכנית – רוביניו או גיגס - וכזה שבכל פעם רק מוכיח את המקטרגים שלו – אחרי האדום במונדיאל הגיע הטרבל של 99'; אחרי שפרגוסון ספסל אותו במשחק רבע-גמר האלופות מול ריאל מדריד, הוא הבקיע צמד תוך עשר דקות וכמעט ועזר ליונייטד לעשות את הבלתי יאמן ואחרי החתימה בלוס אנג'לס וההחרמה של קאפלו, הגיעה בעיטת העונשין ההיא, שפתחה עוד פרק הירואי בקריירה הארוכה שלו.

פרדריג מיאטוביץ', המנהל המקצועי של ריאל מדריד, אמר שהוא מתחרט שריאל לא החתימה את בקהאם לעונה נוספת. סביר להניח שגם פביו קאפלו חושב עכשיו את אותם הדברים. גם אם ריאל לא תיקח אליפות (ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל הלוואי שכן), בקהאם כבר לא ייחרט בזיכרון הקולקטיבי של המועדון כמי שרק מכר עבורו חולצות והפך אותו לעשיר בעולם. הוא אחד הברגים המרכזיים בחזרה של הרוח הווינרית המפורסמת, שאבדה אי שם בתחילת 2004, ורק על זה, מגיע לו להיזכר כשחקן גדול.

בעבר התבטא הפרשן חיים ברעם ואמר כי "דייויד בקהאם הוא השחקן הטוב ביותר מבין השחקנים הבינוניים". ואכן משפט זה מבטא בצורה הטובה ביותר את קינג דיייויד.

לבקס, שקיבל זימון מחודש לנבחרת אנגליה לא מזמן, מספר מעלות שנותנות לו נקודות זכות: אלו הן יכולת המסירה הפנומנלית והבעיטות החופשיות שהוא מייצר, עליהן אין צורך להכביר במילים. מעל לכול מה שמאפיין אותו, זו המנהיגות והדבקות במטרה. לא בכדי ענד בקהאם שנים רבות את סרט הקפטן בנבחרת. חרף ההמולה התקשורתית שיש סביבו, הרי כשהוא עולה על המגרש הוא נותן 110 אחוזים מעצמו.

אבל פה קבור הכלב. המעלות שהוזכרו לעיל הן הסגולות היחידות שיש לאנגלי להציע ואלו בלבד. נסו להיזכר מתי ראיתם אותו עושה דריבל קסום, טאץ' ענוג, או מספרת וירטואוזית. 13 שנה האיש בכותרות הרבה בזכות היופי שלו ושל אשתו, בזכות ילדיו וגם בגלל המטפלות שלהם. האופן בו הוא מסוקר בתקשורת חריג (באחד מאתרי האינטרט המובילים מקבל בקהאם סיקור מיוחד, כשעבר לריאל מדריד הועברו הבדיקות הרפואיות בשידור ישיר). עכשיו נסו לדמיין מה היה קורה אילו היו מוסרות ממנו שכבות היופי. סביר להניח שהיינו מקבלים עוד שחקן אנגלי טיפוסי שמשקיע המון במגרש עם יכולת מסירה ובעיטה חופשית טובים מהממוצע ותו לא.

המעבר המתוקשר לריאל מדריד נעשה הרבה בגלל צרכי ממון ורייטינג של הקבוצה הספרדית לאור יופיו והרבה פחות בגלל כישוריו. אגב, למי ששכח, מאז נחת בקהאם בבירת ספרד ב-2003 לא זכו המדרידאים באף תואר. 'להאשים' את בקהאם באליפות לבנה אם וכאשר יהיה מופרך למדי.