לישון כשזה קורה

בלילות האחרונים אני מחזיק את עצמי ער בכוח, חסר לי הניצוץ בעיניים, אין יותר התלהבות. פאק, הגמרים האיזוריים של ה-NBA כאן, וכל מה שנותר לצפות לו הוא רימאץ' בין סן אנטוניו ודטרויט בגמר. ייתכן שזו תהיה סדרה טובה - לפני שנתיים היא הייתה מצוינת - אבל אי אפשר להתעלם מכך שהשיא של הפלייאוף כבר מאחורינו, ושום דבר כבר לא יפתיע או ירגש אותנו יתר על המידה. וזו תחושה מדכאת עבור כל מי שעוקב אחרי הליגה הטובה בעולם מאז שהיה ילד.

איפה הימים שלא היינו מוכנים לפספס ולו שנייה אחת של השלבים המכריעים של הפלייאוף. העונה? האנטי קליימקס שולט, ואחרי סיבוב ראשון טוב, ההדחה של גולדן סטייט בידי יוטה בסיבוב השני, ובעיקר הטעם החמצמץ שנותר בפה אחרי הסדרה בין פיניקס וסן אנטוניו, עושה רושם שהכיף נעלם.

על הטמטום שבהשעיות המדוברות כבר נאמר רבות, כמו גם על השיפוט הנוראי שמצ'פר כל קבוצה שמרביצה בקטנות (ובגדולות) באופן קבוע. זמן התלונות כבר עבר, כמו גם זמן האיומים. עכשיו הגענו לרגעי האדישות.

ריפ המילטון מכה את לברון במהלך האחרון של משחק מספר 2? בימים כתיקונם היינו מזדעזעים מהעוול, אבל כבר התרגלנו. הספרס מגיעים לקו מספר כפול של פעמים מיוטה במשחק מספר 4? בסדר, אין שם שום דבר שלא ראינו נגד הסאנס. שחקנים נופלים שדודים בכל התקפה כדי לסחוט תוקף? זה כל שנותר להם לעשות ברגע שנאסר עליהם לשמור באגרסיביות.

כמה אירועים בשבוע האחרון הבליטו את חוסר העניין הכללי בפלייאוף. קודם כל, הרגעים הדרמטיים ביותר הגיעו מתוך משרד ממוזג מלא באנשים בחליפות (ואולי זו הייתה תוכנית העל של דייויד שטרן), כשמעטפות נפתחו וחשפו שפורטלנד וסיאטל זכו בלוטו של הדראפט, ויבחרו את גרג אודן וקווין דוראנט.

שנית, במשחק הראשון בגמר המערב בין הספרס לג'אז ראינו 500 מושבים ריקים ב-AT&T סנטר, בפעם הראשונה בחמש שנות קיומו של האולם. לקינוח, רשת TNT העדיפה לדחות את גיים 2 בין דטרויט וקליבלנד (פיהוק) לטובת אירוע אותנטי בהרבה - הגמר של אמריקן איידול.

בואו נתעכב לרגע על אוהדי סן אנטוניו, שרבים מהם זעמו על מה שראו כהתבכיינות של הציבור האמריקאי (והישראלי) בעקבות הדחת פיניקס. והנה, גם הם נותרו אדישים והעדיפו לוותר על הביקור של המורמונים בפתיחת גמר המערב. קשה לדמיין תסריט ספורטיבי כלשהו בו עיר משוגעת כל כך לכדורסל לא תילחם על כל כרטיס פנוי, ולכן את האפאטיות הזו ניתן להסביר רק בדרך אחת - הערך הספורטיבי של פלייאוף 2006/7 הוכתם. וזו עובדה.

עם כל הצער שבדבר, קשה שלא לשמוח לאידו של הקומישינר שטרן, שכנראה עובד שעות נוספות כדי להפוך את הליגה שלו לגירסה מתוחכמת של ה-WWE, בעודו מנסה בו בזמן לשאוב מהשחקנים כל יצר תחרותיות אנושי קיים, כדי שחס וחלילה לא נראה משהו שמרמז על אלימות. הפראנויה של אמריקה הלבנה הובילה את הקומיש להחיל חוקים דרקוניים ומטופשים על כל מצב של הפגנת אמוציות, כשזה התחיל בטרור הטכניות בפתיחת העונה, המשיך עם השעיות חסרות פרופורציה על כל כאפה, ובסופו של דבר הוביל את שטרן וחיילו הנאמן סטו ג'קסון לפתח הגיון של קומודור 64. עזבו אתכם משיקול דעת, תשכחו שספורט = אלימות, העיקר שאף אחד לא יעבור על עשרת הדברות של ה-NBA.

להבדיל, קשה היה שלא להתרגש מהאמוציות, המחויבות והמוטיבציה בדרבי התל אביבי בליגת העל, ולמרות שלא צריך לקבל באהבה פריצה של אוהד למגרש, ובטח לא את הפיצוץ שהנחית לו קובי מוסא, אבל אלו הן תוצאות אפשריות בלתי נמנעות כשספורטאים בעלי כבוד עצמי נותנים את כל הנשמה על המגרש.

חוסר ההבנה של פרט בסיסי כל כך בספורט הרסה את הסדרה הטובה ביותר בפלייאוף הנוכחי, וההתרפסות של שטרן בפני קהלים נוספים הגיעה על חשבונם של האוהדים האמיתיים, שמתגעגעים לימים בהם מותר היה לשחקנים להפגין רגשות. היי, בעולמו של הקומיש ווינר על ושחקן נשמה כמו ראשיד וואלאס הופך לטיפוס בעייתי, רק בגלל שהוא רוצה לנצח, וטורח להראות זאת בכל שנייה מ-48 הדקות של כל משחק. מישהו כאן מעדיף ליגה של פקידים מנומסים ואדיבים?

מי יודע, אולי הצעד הבא יהיה שריקת עבירה טכנית על דמעה שמגיעה אחרי הדחה. מה שבטוח הוא שבקצב הזה לא יהיה מי שיזיל דמעות - של אושר או של עצב - כשהגביע ע"ש לארי אובריאן יונף בחודש הבא. האמת, רק מלחשוב על זה בא לבכות.