משחק מוות

אחת הקלישאות שבהן אמהות מנסות להרגיע את ילדן אחרי הפסד בכדורגל היא "זה רק משחק". עוד קלישאה שחוקה כמעט באותה מידה היא ש"זה לא עניין של חיים או מוות". הן כמובן טועות - זה לא רק משחק, וזה בטח ובטח עניין של חיים ומוות. ספורט, מוסר, צדק ודת חיו בערבוביה בעבר וממשיכים לחיות כך גם היום, ובמקרים הקיצוניים ביותר הם קובעים גם מי יחיה ומי ימות.

בדרום ומרכז אמריקה אין לאף אחד ספק שכדורגל הוא נושא של חיים ומוות. המלחמה בין הונדורס ואל-סלוודור ב-1969 נקראת מלחמת הכדורגל. היא פרצה אחרי שבמשחק בין הנבחרות במוקדמות המונדיאל, בוזו הדגל וההמנון של הונדורס. משם העניינים הדרדרו לפגיעה בזרים מהמדינה השנייה, ולבסוף למלחמה ממש.

אבל משחק שתוצאתו קובעת חיים ומוות הוא לא דבר חדש בדרום אמריקה, למעשה הוא קיים שם מעל 2,500 שנים, במשחק שאצל האצטקים נקרא "אולמה" או "טלאכטלי". המשחק שוחק על מגרש מלבני, בו היה תלוי חישוק אבן או עץ אנכי בגובה שניים עד שלושה מטרים. מטרת המשחק הייתה להכניס כדור גומי קשה דרך החישוק מבלי לגעת בכדור בכפות הידיים או הרגליים. הכדור הקשה גרם לפציעות ולעתים אף למוות, אבל המשחק היה קטלני במיוחד באירועים טקסיים בהם הקפטן של הקבוצה המפסידה היה מוקרב לאלים. באחד המגרשים של המשחק, קישוט הקיר בכניסה הציג את הקפטן של הקבוצה המנצחת מחזיק את ראשו הכרות של קפטן הקבוצה המפסידה בעוד נהרות דם מזנקים מתוך צווארו.

אנחנו נוטים לנחם את עצמנו בכך שהיום ספורטאים לא מסכנים את חייהם (למעט תאונות), אולי רק את היכולת שלהם ללכת בגיל חמישים. אבל האמת היא שתוחלת החיים של שחקני פוטבול אמריקאי קצרה בכעשרים שנים ביחס לתוחלת החיים של גבר אמריקאי שאינו עוסק בתחום. מגוון של גורמים תורמים לסטטיסטיקה הזו: משקל יתר, חומרים אסורים, אבל כנראה שיותר מכל מדובר באלימות של המשחק ולציפיה מהשחקנים להיות קשוחים. שחקן טמפה ביי, כריס סימס, שיחק בשנה שעברה מחצית שלמה עם טחול קרוע לפני שפינו אותו לטיפול רפואי. בסדרת הטלוויזיה המופתית "חוקי המשחק" אומר הקוורטרבק שבכל פעם שמפילים אותו הוא מאבד חודש מהחיים. לא ברור אם הנתון הזה מדויק, אבל הוא כנראה לא רחוק מהאמת.

לא רק השחקנים מסכנים את בריאותם, יש דברים שלא כדאי אפילו לראות. פרשנים אוהבים לומר שפנדלים היא שיטה אכזרית לקבוע את התוצאה של משחק, למרות שהיא עדיפה על הטלת המטבע שהייתה נהוגה לפני כן. מה שהם שוכחים להגיד הוא שזאת שיטה מסוכנת. בימים אחרי שהולנד הפסידה בפנדלים לצרפת ביורו 96 חל זינוק במספר המתים מהתקף לב בהולנד. באנגליה חלה עלייה של 25% במספר התקפי הלב בשלושת הימים אחרי ההפסד בפנדלים לארגנטינה במונדיאל 98. מילת הרגעה: הפסדים רגילים אינם מובילים להתקף לב (אבל כן מורידים את הטסטוסטרון).

יש דרך נוספת בה ספורט יכול להפוך לשאלה של חיים ומוות, והוא בהפיכתו למנגנון של בירור צדק. לא כל משפט שדה הוא מקום למצוא צדק, כמו למשל סופו העגום של אנדרס אסקובאר, שחקן ההגנה של נבחרת קולומביה במונדיאל 94'. במשחק מול נבחרת ארה"ב הוא הבקיע שער עצמי שמנע מנבחרתו לעלות לשמינית הגמר. עשרה ימים מאוחר יותר נורה למוות אסקובאר בעיר מגוריו, כאשר הרוצח צועק אחרי כל יריה "גוווווווול". דעתה של מערכת האכיפה הקולומביאנית על המקרה מגולמת בכך שהרוצח השתחרר לאחר קצת פחות מאחת עשרה שנות מאסר.

בארה"ב, לעומת זאת, ספורטאים נוטים לזכות במידת הרחמים יותר מאשר מידת הצדק: או ג'יי סימפסון הוא נער הפוסטר של התופעה, אבל היו מקרים נוספים, למשל שחקן הפוטבול ג'מאל לואיס שסחר בקוקאין ויצא עם עונש פחות מאשר שחקן אחר נחות מעמד, אונטריו סמית, שנתפס מעשן גראס (ג'מאל לא הורחק אפילו למשחק אחד, אונטריו הורחק לשנה שלמה ולמעשה נזרק מהליגה).

הקשר בין יכולת ספורטיבית לחפות מפשע הוא עתיק כל כך שהוא מופיע בחוקי חמורבי. מי שהואשם בכישוף יכול היה להוכיח את חפותו על ידי כך שהצליח לשרוד בצלילה ארוכה מתחת למים. מעניין לציין כי שלושת אלפים שנים מאוחר יותר האינקוויזיציה בחרה להפוך את השיטה. מכשפה הייתה זו שהצליחה להישאר בחיים בצלילה ודינה היה להישרף (ספורט נשי עד היום לא מקבל יחס שווה לספורט גברי).

גם המשפט העברי מאמין בחשיבות הספורט כיסוד למערכת צדק. במקרה שבו איש הורג מתחיל מירוץ בין ההורג לבין קרובי משפחתו של הנהרג. במקרה שבו מצליח ההורג להגיע אל עיר מקלט הוא זכאי למשפט צדק, במקרה שבו הצליח להוכיח כי לא מדובר ברצח הוא יכול להמשיך שם את חייו בשלווה עד מותו של הכהן הגדול (ואז הוא יכול לחזור לנחלתו). במקרה שבו השיגו אותו קרובי המשפחה, זכותם וחובתם היא להרוג אותו במקום. תפיסת המוסר החתולית הזו, המבוססת על הדיבר "לא תיתפס", מקבלת הד היום בסרטי פעולה בהם תפיסה/ אי תפיסה במהלך מרדף מייצגת בפעמים רבות פן מוסרי.

בתי המשפט אמונים על מציאת האמת, אבל בימינו אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרניסטי, בו יש אנשים שקובעים כי לא קיימת אמת, ורבים וטובים לא יכולים להגיד מי ניצח במלחמה האחרונה (ובהקשר הזה שווה להיזכר בתשובתו של מאו טסה טונג לשאלה מה דעתו על המהפכה הצרפתית, "עוד מוקדם לקבוע"). בעולם הזה הספורט הוא עוגן של אמת אליו אנחנו יכולים לקשור את ספינתנו התועה. כי כמו שתנו חכמינו, "הטבלה לא משקרת", הקבוצה שנמצאת ראשונה היא האלופה.

ניתן להתווכח אם שיטה בה הפרש שערים קובע את האליפות בהולנד היא השיטה האופטימלית, או שיטת הפלייאוף האמריקנית בה כבר כמה שנים לא זכתה הקבוצה עם המאזן הטוב בעונה הרגילה. אבל בסופו של יום אנחנו יודעים את האמת: מי זכה באליפות (ואין דבר כזה אליפות עם כוכבית), מי ניצח את המשחק, מי קלע יותר נקודות.

האמריקאים נוגעים באמת הזו בצורה הישירה ביותר דרך סגידתם לסטטיסטיקות (למרות הערתו של ד'יזראלי, "קיימים שלושה סוגי שקרים: שקרים, שקרים ארורים, וסטטיסטיקה", הסטטיסטיקה היא ייצוג האמת הטוב ביותר לתהליכים מורכבים). המקום אותו הקדישו לחקר האמת היא אוניברסיטת הרווארד, וחוץ מפענוח סודות היקום, והטבע, יש אמת שמעסיקה את הרווארד במיוחד: "האם אנחנו טובים יותר מייל?" והמקום לבחון את זה הוא במרוץ הסירות השנתי בין האוניברסיטאות (מתקיים מאז 1852, אירוע ספורט הקולג' הוותיק בארה"ב). דיימון רניון מתאר בסיפור "מחיר נחמד" איך הוא, סם הגו?נו?ב, ושפתי-כבד מהמרים לטובת הרווארד במרוץ הסירות, כי אין דבר בין בני אדם ששווה יחס של שלוש לאחד. הנצחון של ייל נראה מובטח, כשאחד המשוטים של ייל נשבר על ראשו של מישהו אותו סם הבריח אל המים, והרווארד עוקפים אותם ממש על קו הסיום.

האמת היא שיכול מאוד להיות שסם הגו?נו?ב צודק כאשר הוא קובע ש"החיים הם עסק עם יחס של שש לחמש לרעתנו", אבל בזמן שאנחנו מחכים לבלתי נמנע אנחנו יכולים לחיות משבת לשבת.