לידיעת הגולש סטיב נאש

הסאנס מפיניקס זכו בשני תארים חשובים בעונה שעברה והוסיפו עוד אחד ממש לאחרונה, אבל כבר עכשיו אף אחד לא ממש זוכר את זה. בסופו של דבר לא חשוב כמה תארי MVP (סטיב נאש), שחקנים משתפרים (בוריס דיאו) או השחקן השישי של העונה (ליאנדרו ברבוסה) יש לך, אלא כמה טבעות אתה עונד על היד.

להגדרה של ניצחון ב-NBA יש רק משמעות אחת - ללכת עד הסוף ולזכות בגביע על שם לארי אוב'ריאן. כי למרות ההפסדים באליפויות עולם לנבחרות, זו עדיין הליגה הכי טובה והקבוצה שלוקחת את הכתר, היא הטובה בעולם. זה מה שמבדיל שחקנים גדולים באמת מכל אותם אתלטים מרשימים שלא הצליחו להגיע עד הסוף. ההתעלות ברגעים המכריעים, היכולת להרים את הרמה האישית שלך ושל הקבוצה, האחריות שאתה לא מפחד לקחת בשניות הקלאץ' – כל אלה מעלים את אלה שגילו נחישות מנטאלית מעל אלה שהפגינו עליונות פיזית, אבל חסרו את הדבר הקטן הזה שיביא אותם אל הארץ המובטחת.

ולמרות הכל, יש שחקנים רבים ש"הגיע להם". כאלה שנגעו בלב שלנו כאוהדים, שעשו סטטיסטיקות מרשימות, שנתנו מאבקים אדירים וייזכרו לנצח, אפילו שאת המקום הראשון לקח מישהו אחר. כאלה שנתנו דם, יזע ונשמה, אלא שהכישרון המועט שהיה סביבם השאיר אותם רק עם הדמעות.

נאש מסתמן כשחקן הגדול ביותר של שנות ה-2000 שלא יזכה בטבעת כשחקן מוביל. לכבוד הגאון הקנדי המוכשר, שנתקל בסלע הבלתי עביר של סן אנטוניו, אנו מצרפים רשימה של עשרת השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה של הליגה שלא נכנסו לספרי האליפות.

סר צ'רלס היה מתחרה עיקש, שבא כל ערב לעבודה ועשה אותה טוב. למרות שהיה נמוך יחסית (רשום כ-1.98 מטר, בפועל קרוב יותר ל-1.92 מטר), 'הגבעה העגולה של הריבאונדים' הוא אחד מארבעה שחקנים בהיסטוריה של הליגה שהשיגו 20 אלף נקודות, 10 אלפים ריבאונדים ו-4,000 אסיסטים. את כל זה הוא עשה מהעמדה מספר 4, בה היה עליו להתמודד מדי לילה עם פאוור-פורוורדים גבוהים ממנו בהרבה. לבארקלי זה לא הזיז - הוא היה דומיננטי יותר משחקנים שהיה להם יתרון של 30 ס"מ ויותר.

בארקלי עשה את זה באמצעות חוש לכדור, תזמון, ניתור טוב ובעיקר הרבה רצון ולב. כבר בימיו בפילדלפיה הוא פיתח את המוב הידוע שלו - הורדת כדור חוזר בתוך יער של ידיים, ריצה על מגרש שלם ודאנק אימתני בצד השני. ביל וולטון הגדול אמר עליו: "כמו מג'יק ובירד, הוא לא באמת משחק בעמדה מסויימת. הוא משחק בכולן".

צ'אק נבחר בדראפט של 1984 על ידי הסיקסרס, שנה אחרי שהם לקחו אליפות (פספוס מס' 1). הוא היה טוב, אבל הקבוצה הודחה מדי שנה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, עד שנמאס לו ולבעלים אחד מהשני (לבארקלי יש פה לא פחות גדול מהכישרון שלו), ועבר לפיניקס. הוא זכה ב-MVP של עונת 1993, הראשונה שלו בקבוצה, אבל הפסיד בגמר את האליפות למייקל ג'ורדן (פספוס מס' 2). בשנתיים הבאות הוא הפסיד (פספוס 3) את גמר המערב ליוסטון רוקטס שזכו באליפויות, וב-1996 הצטרף לקבוצת הכוכבים של האקים אולג'ואן וקלייד דרקסלר ביוסטון, במטרה לקחת סוף סוף טבעת.

ואז ג'ורדן חזר מהפרישה, וניתק את הרוקטס מהמיני שושלת שבה החלו. בארקלי נשאר עם הרבה כבוד, הישגים סטטיסטיים ולא מעט זמן אוויר כפרשן מבוקש עד היום, אבל בלי תואר.

זוכרים את הגמר שבארקלי לא הגיע אליו ב-97'? זה קרה בגלל איש אחד, שקלע מעליו את השלשה המנצחת שהעלתה את יוטה לפיינלס. בכלל, סטוקטון הוא מהסיפורים המדהימים בתולדות הליגה.

הילד הנמוך (1.83) והלבן שנבחר בסך הכל 16 בדראפט, הגיע ממכללה קטנה בשם גונזאגה. לא היה לו ניתור, הוא היה איטי יחסית לגארד והאתלטיות ממנו והלאה. ועדיין הבחור מחזיק בשיא האסיסטים לשחקן בודד בקריירה, בעונה, בממוצע ובמשחק פלייאוף. וכמו שסטוקטון נותן, הוא גם יודע לקחת (מהיריב): הגארד מחזיק בשיא החטיפות של הליגה עם 3,265. מייקל ג'ורדן, אגב, רק שני עם 730 פחות. אבל עזבו מספרים, סטוקטון הצליח לחפות על החסרונות הפיזיים שלו כי הוא היה שחקן חכם. מאוד חכם.

'סטוק' ראה את המגרש טוב יותר ומהר יותר מכל אחד אחר, היתה לו יכולת פנומנלית לנחש שניה אחת לפני כולם מה עומד לקרות. הוא לא הוערך מספיק על כך בזמן אמת, אבל זה מה שהפך אותו לרכז הטהור הטוב בתולדות הליגה - הוא פשוט שיחק בעמדה הזו בדיוק כמו שהיא תוכננה להיות. ראיית משחק, ניהול התקפה, פירוק מהלכים בהגנה - אף אחד לא עשה את זה כמוהו. בכל 19 השנים שבהן שיחק ביוטה, הקבוצה הגיעה לפלייאוף. אבל גם הוא, ויהיו עוד אחרים ברשימה המצומצמת שלנו, חבר של כבוד באגודת נפגעי ג'ורדן.

למרות שהגיע בשיא פריחתו לשני גמרים עם יוטה מול הוד אווירותו, לא הצליח סטוקטון לקחת למייקל אף תואר. אם יש מגיע בספורט, לגמד הלבנבן הזה מגיע. ועוד איך.

'הדוור' הגיע ליוטה שנה אחרי סטוקטון, וביחד השניים הפכו לצמד הטוב והיעיל ביותר שהיה בליגה לאורך שנים. למעשה, כשמאלון התחיל לשחק בליגה, הוא הזכיר יותר שחקן פוטבול עם הגובה, האתלטיות והגוף הרחב שלו - וגם באיירבולים מהעונשין ובג'אמפר שלא דמה לכלום.

אבל הוא השתפר, והמשחק לצד סטוקטון הפך אותו לאחד מטובי הפאוור פורוורדים בכל הזמנים (יש טוענים שהוא הטוב מכולם, אבל הם כנראה שכחו את סר צ'ארלס ואת טים דאנקן). מאלון פיתח עם השנים זריקת חצי-פיידאווי מחצי מרחק, שנכנסה באחוזים מדהימים.

יחד עם הגובה והכח, כמעט בלתי אפשרי היה לעצור אותו בהתקפה. הוא סיים את הקריירה עם 36,928 נקודות, שני רק לקארים עבדול ג'אבר ברשימת הקלעים הגדולים של כל הזמנים. מאלון גם זכה פעמיים ב-MVP - ב-1997 (תואר שלמעשה הגיע למייקל ג'ורדן) וב-1999. פיזית הוא היה בנוי לתלפיות והחמיץ מעט מאוד משחקים בקריירה, אבל מה שהיה חסר לו כדי לקחת את האליפות היה העניין המנטאלי. מאלון נטה להיעלם קצת ברגעים הגדולים, והחטיא לא פעם זריקות עונשין או סלים מכריעים כשהמשחק היה מונח על הכף.

בלי השבירות המנטאלית, לסטוקטון, ליוטה ולו היתה לפחות אליפות אחת בארון. בשלהי הקריירה מאלון ניסה להיצמד לסיכוי האחרון לקחת אליפות כשחבר לאסופת כוכבים מזדקנים בלוס אנג'לס לייקרס, אבל אז הגיל עשה את שלו. הוא נפצע, אכזב בגדול ופרש עם טעם חמצמץ.

הג'מאייקני, שזכה בכבוד להיות השחקן הראשון שנבחר בשיטת הלוטרי דראפט שנכנסה לשימוש ב-1985, עשה קריירה מפוארת, שהתחילה בבחירתו לרוקי השנה ב-86', ונמתחה לשנים רבות של שליטה בצבע ולחימה חסרת פשרות מתחת לסלים, אבל הסתיימה בלי תואר.

יואינג הוא היחיד מדור הסנטרים הגדולים ששלט בליגה בעשור שבין אמצע שנות ה-80 לסוף שנות ה-90 (וכלל גם את שאקיל, אולאג'ואן, רובינסון, פאריש וג'באר), שלא הצליח להוביל את הקבוצה שלו לאליפות. הוא היה מהשחקנים האלה שתמיד נוהגים לצאת בהצהרות על איך הם יקחו את התואר, אבל מעולם לא גיבה אותן עד הסוף.

למרות זאת, יואינג היה סנטר גדול, שעזב את הפרקט במדיסון סקוור גארדן כשהוא מוביל את הניו יורק ניקס כמעט בכל קטגוריה משמעותית אפשרית. גם במקרה שלו - היו לא מעט שחקנים טובים סביבו לאורך השנים (יוסטון, סטארקס, הארפר) אבל מנהיגות, כידוע, לא נותנים אלא לוקחים. ופטריק תמיד היה קצת אפור בעניין הזה.

מילר הוא ה"פיור שוטר", קלעי טהור, הטוב בתולדות הליגה על פי רוב המומחים, מוביל את טבלת כל הזמנים בקליעות 3. המומחיות שלו היתה לצאת מחסימות ולעלות לזריקה תוך אלפית השניה. רג'י לא זכה באף תואר משמעותי בקריירה, חוץ ממדליית זהב באולימפיאדה של 1996, ובכל זאת ייזכר לנצח בעיני כל מי שראה אותו כשחקן עצום, בעיקר בשל יכולת הקלאץ' הבלתי נתפסת שלו. כולם באינדיאנה ידעו שבסוף המשחק, בעיקר אם הוא צמוד ומכריע, מגיע ה'מילר טיים' - הזמן שבו נותנים לרג'י את הכדור תוך כדי ריצה מטורפת מסביב להגנה. למרות שהיריבה ידעה שזה מה שהוא הולך לעשות, רג'י קבר עוד שלשה בדרך לניצחון.

הרגע הכי גדול שלו היו אותן 16.9 שניות במשחק הראשון של גמר המזרח ב-1995 בניו יורק, כשהפייסרס פיגרו ב-6 נקודות ורג'י קבר שלשה, חטף את הכדור וצלף אחת נוספת. אחר כך הוא קלע שתי קליעות עונשין וניצח את המשחק. בדומה לסטוקטון, גם הוא שחקן שהתמחה בלעשות מצוין תפקיד אחד על המגרש.

אבל לצלף העל הזה לא היה צוות מסייע טוב מספיק, והמזרח באותן שנים היה חזק וקשה. מילר, מהאהובים שבבוגרי מדינת אינדיאנה המטורפת על כדורסל, משמש כיום כפרשן.

הוא כונה "סרט היילייטס אנושי", ולא בכדי. שחקן ספקטקולרי שדפק דאנקים מרהיבים שאף אחד לא ראה קודם. דומיניק המציא את ההטבעה בסיבוב 360 מעלות, ונתן פייט לא קטן למייקל ג'ורדן בתחרות ההטבעות באולסטאר.

ווילקינס הוא אחד משחקני ההתקפה המדהימים והיעילים בכל הזמנים, שסיים את הקריירה עם יותר מ-26 אלף נקודות ו-24.8 בממוצע למשחק. דומיניק היה מהבולטים שבשחקני ה-NBA בשנות השמונים, והיה לו צ'אנס אמיתי לקחת את האליפות באטלנטה הגדולה (היום זה נשמע מצחיק) שכללה גם את דיקמבה מוטומבו (עוד שחקן אדיר שלא יזכה באליפות, וחבל), סטיב סמית' וספאד ווב.

אבל חוץ מלקלוע באופן מדהים, דומיניק לא עשה הרבה. הוא לא כל כך אהב למסור ועוד פחות מזה לשמור, מה שגרם לקריירה שלו להיות גדולה, מרשימה, אבל רק כמעט מדהימה באמת.

שחקן שלאורך השנים לא קיבל מספיק כבוד והכרה, ושלא בצדק. אחד מהסקוררים הגדולים של שנות השמונים, שניתוח בברך השבית אותו לשנתיים בשיא הקריירה. למרות שכל הרופאים אמרו שאין לו סיכוי לחזור לשחק, הוא חזר והתאים את סגנון המשחק שלו ליכולותיו המוגבלות.

קינג הוכיח שכולם טעו כשנבחר לאולסטאר. כשחקן צעיר בליגה (נבחר על ידי הניקס, הועבר ליוטה ב-1979) הוא כבר הלך לטיפול גמילה מאלכוהול כדי להציל את הקריירה, נדד בין לא מעט קבוצות בליגה, וכשהגיע לניקס שוב נפצע בברך, דווקא כשיואינג נכנס לתמונה. לשניים כמעט ולא יצא לשחק יחד בשל פציעות, אחת מהסיבות שלניקס, כמו גם לפטריק ולקינג עצמו, אין אליפות מאותן שנים.

לא בדיוק כוכב קלאסי במובן הסופרסטארי של המילה, יותר עכבר פרקט שבנה את עצמו דרך הרבה עבודה קשה ונחישות למעמד של שחקן שאיכשהו, בלי שהבנת מאיפה זה בא לך, סיים כל משחק בדאבל פיגרס.

תאמינו או לא, מאלין סיים 16 שנים בליגה בממוצע של 18.2 נקודות למשחק, ולאחר שהתייצב בגבורה מול בעיות אישיות לא פשוטות, ועבר פציעות בתחילת הקריירה, הוא אחד מהסמלים של הווריורס. היום הוא סגן נשיא לענייני כדורסל בקבוצה, ונחשב למוח מאחורי ההצלחה המפתיעה של השנה האחרונה.

נכון, כולה גולדן סטייט, אבל פעם הם היו קבוצה קבוצה. מאלין הושווה כבר בתחילת הדרך ללארי בירד, מה שלא ממש עשה לו טוב. השנים הראשונות בגולדן סטייט היו קשות והוא הפך לשמנמן ומכור לאלכוהול. אבל אז הגיע דון נלסון לקבוצה, שכנע אותו לעבור גמילה וזה עזר. את עונת 88/9 הוא סיים כשחקן הרביעי של הווריורס שהגיע ל-2,000 נקודות (יחד עם ווילט צ'מברליין, ריק בארי ופרוויס שורט), ובשנות ה-90 כבר הפך לשחקן המוביל של הקבוצה.

היו לו עוד כמה עונות טובות באינדיאנה, והוא אמנם לא קיבל אף טבעת אבל הוא מקבל הרבה כבוד על כך שהיה שחקן מרשים במקצוענות, במחויבות ובעבודה הקשה שלו. כבר לא מייצרים יותר שחקנים כאלה.

הרבה לפני שבאירופה שמעו על מייקל ג'ורדן, כבר היה שחקן שדהר לסל בפה פעור ועם לשון בחוץ שהדהים את היבשת הישנה. פטרוביץ', זוכרים בוודאי כל אוהדי מכבי והפועל ת"א, היה גדול עוד בתור נער בציבונה זאגרב והפך לכוכב ב-NBA בימים שבהם השימוש בשחקנים מתוצרת אירופית היה נפוץ הרבה פחות.

דרזאן הוליך את נבחרת יוגוסלביה למדליות זהב באליפות אירופה ואליפות העולם בסוף שנות ה-80, וב-1986 הגיע לליגה הטובה בעולם כשהוא רק בן 21. הוא היה חתום אז במדריד ונאלץ לשלם הרבה כסף כדי לקנות את החוזה שלו מהקבוצה הספרדית ולעבור לליגה הגדולה באמת.

היה לו קשה להסתדר בפורטלנד, שבה שיחק עדיין דרקסלר בשיא כושרו. הוא הועבר לנטס, ולאט לאט כבש לעצמו מקום בחמישיה. הוא זינק בממוצעים ל-22.3 נקודות למשחק והוביל את ניו ג'רזי גם באחוזי קליעה.

ב-1993, אחרי שהנטס נכשלו במאמץ לעלות לפלייאוף, נסע פטרוביץ' לעזור לקרואטיה באליפות אירופה של אותו קיץ. כשקפץ לבקר את חברתו בגרמניה, אחרי עוד משחק גדול של 30 נקודות, נהרג פטרוביץ' בתאונת דרכים כשהוא בן 28. אסון אמיתי לעולם הכדורסל, שאיבד את המגה סטאר האירופי הראשון ב-NBA בשיא כושרו.

שאקיל אוניל וקובי בריאנט קמים בכל בוקר ואומרים יפה תודה לאיש הזה, שנקרא אלג'ין על שם השעון שהיה לאבא שלו כשנולד. ביילור הוא השם הותיק ביותר, בשל העובדה שהוא כיכב בליגה מסוף שנות ה-50 עד תחילת הסבנטיז של המאה הקודמת, ואין כמעט תיעוד מוסרט של מעלליו, אבל אלה שזכו לראות אותו משחק, משווים אותו ללא היסוס לד"ר ג'יי ומייקל ג'ורדן ומתארים פורוורד ששילב כוח עם אלגנטיות והיה לו ארסנל מובים בלתי נגמר שהורכבו על אקרובטיקה ופיזיות.

ביילור שלט היטב בכדור ויכול היה גם לסיים מהלכים בדרייב לסל או לחלופין לעלות לג'אמפ, לשהות באוויר מספיק זמן כדי לשנות כיוון באוויר ולצלוף מחצי מרחק עם יד רכה. התוצאה המספרית של כל זה היא קריירה של 13 עונות עם ממוצע נקודות של 27.4 למשחק (שיא ליגה לפורוורד), כולל אחת של 38.3, וגם 13.4 ריבאונדים. היה לו גם משחק של 71 נקודות ב-1965 (מול הניקס, אלא מי) שהיווה את שיא הליגה עד ל-100 של ווילט.

ביילור שוכנע על ידי המיניאפוליס לייקרס לוותר על העונה האחרונה בקולג' ולבוא ב-1959 להציל את המועדון מפשיטת רגל, אחרי עוד עונה קטסטרופלית שנגמרה 53-19 לרעת אנשי האגמים ובלי קהל ביציעים. אז הוא הגיע בבחירה הראשונה בדראפט תמורת סכום עתק דאז של 20 אלף דולר, נתן עונה גדולה שהשאירה את הפרנצ'ייז בחיים וקיבל את תואר רוקי העונה. הלייקרס אפילו הגיעו לגמר, אבל הפסידו לסלטיקס בסוויפ. אחרי שהוא והמועדון עברו ללה-לה-לנד, ג'רי ווסט הצטרף והשניים הפכו לצמד הגדול הראשון של הליגה והגיעו לגמר 9 שנים ברציפות. הם הפסידו בכולן, 6 מתוכן לבוסטון של ביל ראסל, שהיתה עסוקה בלקחת 11 אליפויות ב-13 שנים. פציעה בברך ב-1971 גרמה לפרישתו בתחילת העונה שלאחר מכן בגיל 37, ואז הלייקרס כמובן לקחו סוף סוף אליפות. גם הוא משמש היום כסגן נשיא, דווקא בקליפרס.