תפרוש בכבוד, נמני

אחד מרגעיו הקשים ביותר של כל אדם ושחקן כדורגל בפרט היא ההחלטה מתי לצאת לגמלאות. בענף הכדורגל יש כאלה שעושים זאת לפני הזמן, אם מכורח הנסיבות, אם מרצון, ומשאירים אותנו עם הרבה טעם של עוד (רוני קלדרון), כאלה שתולים את הנעליים מאוחר מדי ומביישים עצמם (אייל ברקוביץ') והמעטים שעושים זאת בדיוק בזמן הנכון (אלי אוחנה).

הכוכב התורן שפרישתו עומדת על הפרק הוא אבי נמני. מספר שמונה בצהוב הכריז לפני יותר משנה כי עונת 2006/07 תהיה ככל הנראה האחרונה בקריירה הנפלאה שלו. ככל שעבר הזמן והתקדמה העונה נהנה נמני, ופתח בפניו את האופציה להמשיך. לא פלא, לאור העובדה שמכבי ת"א איתו ובלעדיו לא הייתה אותה קבוצה. הוא אמנם לא סיים להתלבט, אבל נכון לעכשיו נראה שגם בעונת 2007/08 הוא יהיה על כר הדשא, הרבה לאחר שחצה את גיל 35.

סביר להניח שאם העונה של הצהובים לא הייתה כל כך מוצלחת, היו לנמני מחשבות נוספות על חזרה למגרש. לא יהיה זה גם מופרך לשער שכ-95% מאוהדי מכבי מאמינים כי מוטב שיישאר. אלא שבהחלטה להמשיך, שכביכול טובה לקבוצה, גלומות גם שתי בעיות גדולות, שספק אם נתנו עליהן מספיק את הדעת במועדון. הראשונה היא הבעיה החברתית, קרי התלות הגוברת והולכת בשחקן, השנייה היא טקטית, כששיטת המשחק של מכבי מותאמת לקפטן, במקום שיהיה להיפך, כמו בכל מקום מתוקן.

העובדה שההשפעה של נמני על אוהדי הקבוצה היא כמעט מאגית כבר ידועה. אי אפשר למנות הרבה מקרים בהיסטוריה של מחאת אוהדים שהצליחה להחזיר שחקן לקבוצה. הבעיה היא שהשפעה זו, חלחלה, מעבר לאוהדים, אל שחקני הקבוצה, מבוגרים וצעירים כאחד. במחשבה ראשונית ניתן לסבור שזה מבורך. נמני סחף את מכבי לעונה טובה מאוד בניגוד לכל התחזיות. מי האמין שהצהובים יסיימו בצמרת ואף יקראו תיגר חלק מן הזמן על האליפות הבית"רית? הוא מנהיג, מבשל וכובש (10 שערים העונה), ועצם נוכחותו משרה שקט על השחקנים, שבלעדיו נראים כעדר ללא רועה.

דווקא בגלל זה הוא חייב לפרוש לאלתר. התלות העצומה בו היא חרב פיפיות. היא הפכה להרסנית, כזו שבה העלות עולה על התועלת. הצעירים תמיד יודעים ש'יהיה בסדר' כי נמני שם, על המגרש. אבל הם חייבים להתחיל להיגמל. חיסרון השפעתו הקוסמית לא יהיה קל לשבחון, פרץ, שטרית, שפונגין, מישאלוב וחבריהם. ייקח להם זמן לא קצר להסתגל לעובדה שאבי לא שם לצידם. צועק, מכוון ומנפנף בידיו על כל כדור שהוחמץ או לא נמסר לו, אבל מוטב עכשיו מאשר בעונה הבאה, או זאת שאחריה.

אין כאן הקבלה למה שנטען בזמנו על ידי ניר קלינגר, על כך שנמני יוצר מחנות בקבוצה, והדיח אותו בשל כך במהלך נלוז. לא בזה העניין, כי אם באמת הפשוטה - התלות הבלתי נסבלת של שחקני הקבוצה, שכבר היו צריכים לתפוס את המושכות ולהובילה היא כה רבה, עד שיהיה זה כמו מגדל קלפים שיקרוס כשיעזוב. בתחילת השנה, כאשר הובא יוסי שבחון למועדון הצהוב, ראה בו נמני כיורשו והבטיח כי יעביר לו את השרביט במהלך העונה, במטרה שהקשר הפתח תקוואי יתפוס פיקוד על המקהלה הצהובה. שבחון רחוק מלהיות מנהיג, אך בכל זאת תרם והראה הרבה ניצוצות. שנה נוספת של חניכה לא ממש תעזור, כי התינוק כבר למד ללכת, הגיע הזמן שיידע לרוץ.

עונת 1995/96 הייתה אחת העונות הגדולות ביותר בתולדות מכבי תל אביב. בניצוחו של דרור קשטן זכו הצהובים בדאבל, כשהמאמן הרכיב בחוליית הקישור שלו ארבעה שחקנים בשיטת 'יהלום'. נמני שיחק באגף שמאל (זוהר בימין, שוהם מאחור וקלינגר מקדימה). בשנים ההן, עוד לפני שהפך מספר שמונה למגה-סטאר, הוא חרש את הקווים. קשטן לא עשה הנחות לכוכב העולה ואבי סיפק את הסחורה. שנה לאחר מכן, במהלך די תמוה, הובא אברהם גרנט לקבוצה. עשור חלף מאז ומכבי, תחת כל מאמניה כמעט (גרנט, לוין, קלינגר, כהן), משחקת בצורה של חמישה קשרים. כתוצאה מהמשקל המכריע שלו הוסט נמני לעמדת הקשר מתחת לחלוץ.

בניגוד להלך הרוחות באירופה ואפילו בישראל, נתקעו הצהובים בשיטת המשחק הנושנה, שכוללת חלוץ אחד, הרבה בגלל נמני. הוא לא מתאים לאייש את עמדת הקשר האחורי, בין השאר לאור האיום התמידי שהוא מפיק על שער היריבה. חבל לבזבז אותו באגף שמאל כדי שיתזז אחרי מגינים (וגם משום שהשפעתו על הקבוצה פוחתת שם), ולפיכך מחויבים הצהובים לשחק בשיטת ה-4-5-1 שמותאמת לצרכיו.

לא משנה מתי נמני יתלה את הנעליים, הוא ייזכר כגדול שחקני מכבי תל אביב, אולם עדיף שיעשה זאת כעת. השנה הבאה תהיה הימור מבחינתו. הגוף כבר מתקשה לעמוד במעמסה ומהקסמים שהוא רגיל לעשות על כר הדשא לא יישאר זכר. כל עוד יש לו כזאת השפעה אדירה על השחקנים, האוהדים והמועדון, נמני חייב לנתב את הקסם הזה למקום אחר. תישאר במכבי ת"א, מספר 8 – אבל לא על המגרש.