אני שונא, משמע אני גיבור

ג'ון טרי, הקפטן של צ'לסי, מתקרב לעבר הנסיך ויליאם כדי לקבל מידיו את הגביע. שנייה לפני כן הוא מסתובב ושואג: "אני שונא את ארסנל". כמה שניות לפני שיקבל את הגביע בגמר ליגת האלופות, יסתובב פאולו מאלדיני לעבר היציע ויכריז: "אני שונא את אינטר". והקפטן של שטוטגארט, פרנאנדו מריירה, ממש לפני שהניף את צלחת האליפות, הצהיר קבל עם ועדה: "אני מתעב את באיירן".

את כל אלה אני רואה, כמובן, בדמיוני הפרוע, אבל אצלנו זו הייתה המציאות בהתגלמותה. אחרי שחטף מיקרופון וסחף את אוהדי הפועל תל אביב לשירי נאצה, הצהיר יוסי אבוקסיס את מי הוא באמת שונא. וזאת כשהוא ניצב מטר לפני מ"מ נשיא המדינה ויו"ר ההתאחדות לכדורגל.

באנגליה הוא היה עומד לדין משמעתי עבור התנהגות מבישה כזו, על פי סעיף בתקנון שאומר שהוא הוציא שם רע למשחק (BROUGHT THE GAME INTO DIREPUTE). אצלנו יוסי אבוקסיס הוא גיבור לאומי, דמות מופת לדור הצעיר. בלונדון ניצבו שחקני צ'לסי בשתי שורות לפני משחק הליגה נגד מנצ'סטר יונייטד ומחאו כף לאלופה הטריה. בגמר גביע אופ"א בגלאזגו עשו כך שחקני סביליה אחרי ניצחונם על אספניול. בהפועל תל אביב לא היה מי שיחשוב על מחווה כזו לשחקני הפועל אשקלון. הם היו עסוקים בלשנוא קבוצה שבכלל לא הייתה מעורבת במשחק הגמר.

נראה את שחקני מכבי תל אביב נותנים הערב כבוד לאלופים מירושלים?

הכל היה מוכן לגמר גביע ענק. שתי הקבוצות הטובות ביותר בפרמייר ליג ובין הטובות באירופה, איצטדיון חדש ומפואר, מזג אויר נפלא ו-90 אלף צופים שהיו בטוחים שהם יהיו שותפים לתצוגת כדורגל בלתי נשכחת. ואחרי 120 דקות נותרנו עם מפח נפש, כשלהוציא את השער של דידייה דרוגבה לא נזכור דבר מגמר הגביע הראשון בוומבלי החדש.

לאורך כל המשחק הייתה הרגשה כאילו ז'וזה מוריניו ואלכס פרגוסון החליטו מראש להכריע את המשחק בבעיטות 11 מטרים. מרכז שדה עמוס לעייפה, נטרול שחקני המפתח של היריב, משחק לרוחב וקצב איטי להחריד. אפשר עוד להבין את מוריניו שהוא מאמן טקטי בכל ימות השנה, אבל סר אלכס? עם שחקנים כמו רונאלדו, רוני וגיגס? לא ראוי.

שחקני שתי הקבוצות נראו מותשים עוד הרבה לפני ההארכה, ולא בכדי. אחרי יותר מ-60 משחקים, ובקצב המסחרר בו מתנהלים המשחקים בליגה האנגלית ובליגת האלופות, גם הכוכבים הגדולים כבר לא עומדים על הרגליים. זה לא מקרי שבחמשת משחקיהם האחרונים, הבקיעו האדומים שער יחיד וגם הוא בבעיטת 11 מטר (נגד הסיטי).

ראינו השבוע שלושה משחקי גמר ברמת גן, גלאזגו ו-וומבלי. בשלושתם לא נפלה הכרעה ב-90 דקות, בשניים נזקקו לבעיטות 11 מטר. הגיע הזמן לבטל את 30 דקות ההארכה ולבצע את הפנדלים אחרי 90 דקות. אני סמוך ובטוח שמרבית המאמנים והשחקנים יקבלו זאת ברצון. והאוהדים? הם רק מחכים לרגע הזה.

יוסי מזרחי וניר לוין לא יאמנו בעונה הבאה את בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. כנראה שזכייה באליפות ובגביע אינן מספקות את בעלי הבית של המועדונים הללו. השניים לא הודחו, אבל הסיקו את המסקנות בעצמם, כשלוין הבהיר זאת היטב: אם אינך זוכה באימון וגיבוי מלא של ההנהלה, אין לך מה לחפש במועדון. זמנך קצוב ובהזדמנות הראשונה יראו לך את הדלת.

לאלכס פרגוסון היו הרבה שנים קשות במנצ'סטר יונייטד, ללא אליפויות וגביעים, ולא צריך ללכת רחוק - רק תסתכלו על העונות האחרונות. היו לו גם עימותים עם שחקנים כוכבים, אבל בעלי הבית המשיכו לתת בו אמון והעונה זה השתלם. ייתכן מאוד שליברפול לא תזכה השבוע בגביע האלופות ותסיים עונה ללא תואר, אבל בטוחני שרפא בניטז אינו מודאג. באנפילד יודעים לכבד ולהעריך את הידע המקצועי של הספרדי, הוא הרי כבר הוביל את הקבוצה לכמה הישגים מרשימים.

פיטורי מאמנים הם לא המצאה ישראלית, אבל הדרכים הקלוקלות בה נוקטים האדונים גאידמק, הראל ואחרים אינן מקובלות במקומות בהם קיים ניהול תקין ויש כבוד לאנשים העוסקים בו.

שמות חדשים על מפת הספורט שלנו. הפועל אשקלון, מתחתית הליגה הלאומית, בגמר הגביע בכדורגל, והפועל באר שבע מראה שבירת הנגב היא לא רק כדורגל, עם קבוצת כדורסל במאבק מרתק להעפלה לליגת העל. קריית שמונה זה לא רק קטיושות, עם ההעפלה של קבוצת הכדורגל לליגת העל. הכדורעף זה כבר לא רק מטה אשר וקריית חיים, כשהזכייה בדאבל שמה את מכבי הוד השרון על המפה.

מאחורי קבוצות אלה עומדים אנשים טובים ומסורים, שעושים את עבודתם שלא על מנת לקבל פרס וצריך להצדיע להם. מה שמדאיג אותי הם המתקנים העלובים בהן פועלות קבוצות אלה. אחרי הגביעים והמדליות הגיע זמנן של העיריות והספונסרים להיכנס לתמונה. בליגת העל (קריית שמונה ואולי באר שבע בכדורסל) לא ראוי לשחק במתקנים כאלה, שלא לדבר כבר על גביע אירופה (הוד השרון). ויפה שעה אחת קודם.