שיגעתם אותנו

יש שחקנים שקשה לקבוע איך להתייחס אליהם. יש להם הרבה כישרון והם מבזבזים אותו, הם אומרים ועושים דברים שלא במקום, מחמיצים ממטר אחד, נכנסים לאופסייד או סתם מרגיזים רק מלראות את הפרצוף שלהם על המסך או במגרש.

וואלה! ספורט בוחרת את ה-11 שהרגיזו לנו את העונה, אבל גם מסיימת בליטוף קל ומונה בקצרה את 11 הסימפטיים של ליגת העל. רק הערה קטנה לפני שנצא לדרך: יש בליגת העל שחקנים שהמילה "מעצבן" היא שמם השני, דוגמת יוסי אבוקסיס, אבי נמני ולירן שטראובר. הסקירה שלנו קצת יותר אלטרנטיבית, וההסברים בפנים.

בשנה שעברה, כשאניימה הגיע לארץ, אפשר היה לראות שמדובר באחד השוערים הגדולים שהגיעו לכאן. איש גבוה שסוגר כל פינה בשער. אניימה נתן משחקים גדולים והיה שותף לעונה הנפלאה של הזהובים, שהסתיימה עם כרטיס לאירופה.

שנה עברה, והניגרי לא מפסיק ללקט כדורים מהרשת. אי אפשר להאשים אותו בכך שנקלע לקבוצה בינונית במקרה הטוב (הוא טוען שכל ההגעה שלו לפה הייתה בטעות), אבל ממקצוען אמיתי היינו מצפים שתמיד יכניס את המכנסיים לחולצה ולא יתעקש להיראות כמו שוער של קבוצת תחתית.

המעבר מדיבורים על הסגל של ארסנל למאבקי התחתית של ליגת העל עשה לאניימה רק רע, כשבתסמונת של הביצה והתרנגולת, לא ברור אם הזלזול שהוא שידר גרם לבני יהודה להיאבק בתחתית או שההידרדרות של הקבוצה היא זו שגרמה לו להיראות אפאטי לגמרי.

מגן ימני: קלמי סבן. קצת מוזר, אבל היה נורא קשה למצוא בעמדה הזו שחקן מליגת העל שלנו, כי אף אחד לא היה ממש מרגיז. אז לקחנו אחד ששיחק אצלנו עד לפני שנה ושיחזור למחוזותינו בשנה הבאה. קלמי סבן עשה קריירה ממש מכלום, ולאף אחד לא ברור איך הגיע לסטיאווה בוקרשט. מה שעוד לא ברור הוא איך הצליח להחזיק שם מעמד שנה. יכולת ההישרדות של סבן ראויה לציון ויוצאת דופן, רק חבל שכל אירופה ראתה בליגת האלופות את החורים שאנחנו מכירים כל כך טוב.

בלם: תומר בן יוסף. לאחר דיבורים על הליגה הספרדית והדרישות החוזרות והנישנות שלו לשידרוג בשכר ולטעימה מהכסף הגדול באמת של גאידמק, באה הטעות האיומה נגד קרואטיה ומשם הוא לקח צעד אחד גדול אחורה. בחלק השני של העונה בן יוסף לא ראה מגרש, ופינה את מקומו לאריק בנאדו כשהוא מגלה סף שבירה נמוך במיוחד. משברים קורים, ואם לא כל הבלגאן שעשה וההתגנדרות הרברבנית שלו לפני פתיחת העונה הוא לא היה נכנס לנבחרת הזו. על זה נאמר באנגלית: put your money where your mouth is, ובן יוסף ממש לא עשה את זה.

בלם: אסי דומב. לראות את אסי דומב משחק כדורגל זה דיכאון. הוא איטי, כבד והססן, כל כדור שמגיע לכיוונו באזור הרחבה הוא פנדל ודאי והוא לא מפסיק לקבל אדומים. למעשה, כשרואים את דומב על המגרש, אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שהוא פשוט רוצה לגמור את המשחק כמה שיותר מהר, כדי שיוכל להצטלם למדור הרכילות הקרוב למקום מגוריו.

מגן שמאלי: חיים מגרלשווילי. הגיע הקיץ, והנה הכוכב התורן שנכנס למשחקי מו"מ עם מכבי חיפה. פתאום ויטסה ארנהיים באה לקחת את הטאלנט, ועכשיו לא נפסיק לשמוע שיש לו הצעות מחו"ל. לזכותו של מגרלשווילי אפשר להגיד שהוא התאושש יפה מפתיחת העונה. אחרי שפורפר קשות על ידי קשרי ליברפול ועשה לא מעט שגיאות גם בליגת העל, מגרלשווילי שמר על מקומו בהרכב מכבי חיפה. לחובתו יצויין שלאור הבינוניות של הירוקים, זה לא היה כל כך קשה ושחלק ממייצג האפרוריות שהוקרן בקרית אליעזר השנה רשום על שמו.

חאבייר דירסאו: במקרה של דירסאו, מי שמעצבן יותר ממנו הוא מאיר אינשטיין, שהחליט על דעת עצמו שקוראים לו דירסאו, בצירה ובחולם, במקום בקמץ ובשורוק. אבל לא משנה מה שמו, הירידה התלולה ביכולת של מי שהיה הקשר ההגנתי הטוב בארץ בשנתיים הקודמות פשוט מכעיסה. אם במקרה של אניימה עוד ניתן להאשים את בני יהודה בבינוניות שלו, הרי שכאן נדמה שהתשובה די ברורה: חיפה שקעה למצולות כי הברזילאי שלה די שם קצוץ על העונה הזו, ונקלע למנטליות ה"ישראלית" הכל כך אופיינית.

מנור חסן: קצת בעייתי לצטט את שלמה שרף, אבל לפעמים אין ברירה. שרף חוזר ואומר על שחקנים כי "לא הוא אשם. אשם מי שהביא אותו". אנחנו יודעים שלהכח יש תקציב דל, אבל בחיאת, פוזמנטיר, למה הייתם חייבים לעשות את זה?

ברוך דגו: להפועל ת"א יש שני ארכי בכיינים על המגרש, אליניב ברדה וברוך דגו. אבל בעוד ברדה מנפיק קבלות ונותן לעתים משחקים גדולים, אצל דגו אנחנו מקבלים תפוקה אחת בלבד, והיא של הרבה דמעות. כשעזב לפני העונה שעברה להפועל ת"א חשבנו שאולי מכבי ת"א הייתה הבעיה, אבל היום מתברר שהילד פשוט מסרב להתבגר.

ז'אן ז'אק גוסו גוסו: כמה רעש וצלצולים היו מנת חלקנו בצל נחיתתו של הוגה הדעות הצרפתי באשדוד בחלון ההעברות. מהרגע שהגיע לא ראינו ממנו שום דבר - לא מנהיגות, לא מבצעי סולו ולא שום דבר שמעיד על המיני בלגאן שיצר פה. ההספק שלו: שני בישולים, שלושה צהובים והתדרדרות למעמד הטבעי של אשדוד - "סתם קבוצה".

שי הולצמן: נו, זו הייתה בחירה די מתבקשת. שי הולצמן הוא כנראה שיאן הנבדלים של הליגה. אם תוציאו את הולצמן מאשדוד תקבלו התקפה אנמית במיוחד, אין אפס, אבל לו הולצמן היה קצת יותר מרוכז ויודע לקרוא הגנות טוב יותר, הוא היה באחת מקבוצות הדרג השני באירופה. בכל התקפה של אשדוד, עין אחת על הכדור והעין השניה על הדגל של הקוון. באיזשהו שלב ההנפה תגיע.

משה ביטון: ולסיום, הקפטן הבלתי מעורער של הנבחרת הזו. למשה ביטון יש כדורגל, אין ספק, אבל מהרגע שהגיע למכבי ת"א הוא משאיר את הידע שלו במקומות אחרים. כשהכדור מגיע אליו ברחבה אתה יודע שהוא יסיים בתוך ענן, וכשהוא מקבל אותו במרכז המגרש, די ברור שהוא יכדרר עד שהכדור בעצמו יתייאש. הסכומים שמכבי ת"א שילמה על ביטון כמעט דמיוניים ובוודאי חסרי פרופורציה לאור התכונות המולדות שלו (החמצות שגורמות לשיער לנשור), שהולכות יד ביד עם מניירות הכוכב הבלתי מוצדקות שפיתח.

מצטערים, איתי שכטר, לכל אורך העונה עשית מאמצים כבירים להיכנס להרכב, ואנחנו מעריכים אותם מאוד. אולי בשנה הבאה.

שוער: אוהד לויטה. ילד נחמד שתפס מקום של קבע בהרכב הפועל כפר סבא ולא מאכזב.

מגן: אלירן דנין. הוא עוד ידבר בבית"ר ירושלים, כך אנחנו לפחות מקווים.

בלם: אריק בנאדו. אם תומר בן יוסף בנבחרת המעצבנים, אך טבעי הוא שאריק בנאדו יהיה בנבחרת הנגדית. בנאדו הגיע לבית"ר ירושלים אחרי ריב מתוקשר עם חיפה, ועם בן יוסף בהרכב, לא נראה היה שיש לו סיכוי ממשי לתפוס מקום של קבע בין ה-11. ככה פתאום, מאמצע העונה יש הרבה שקט בהגנה של בית"ר, לא מעט בזכות האלגנטיות של הבלם הותיק.

בלם: מראד מגמאדוב. הוא לא מהיר כבר והוא מאוד מבוגר, אבל המילה "נשמה" לא מתחילה אפילו לתאר אותו. 27 שערים בלבד ספגה מכבי פ"ת השנה, לא מעט בשל המנהיגות שלו. שחקן שתמיד היה ויישאר סימפטי.

מגן שמאלי: אורי שטרית. זוכרים איך כשהעונה החלה כולם ראו בו את נקודת התורפה של מכבי ת"א?

קשר: עומר בוקסנבוים. נו, אחרי עונה כזו אפשר לא לאהוב אותו?

קשר: מאטה בטורינה. רק כשהוא חזר לשחק התברר כמה הוא חשוב לבני יהודה. מספרים שהוא גם בחור עלא כיפאק.

קשר: אבי תקוה. כואב הלב לראות את תקוה יורד ליגה עם הכח. האמת היא שהוא מבוגר ולא מספיק טוב לקבוצות העילית של הליגה, אבל הלב שלו תמיד במקום הנכון, ולו היו הסגולים נשארים, התודות היו מגיעות לו.

קשר: גוסטבו בוקולי. לעולם לא בורח מביקורת, תמיד אומר את מה שהוא חושב גם כשלא נעים, ומצד שני עושה זאת בצורה נעימה. שחקן לעניין.

חלוץ: מאור בוזגלו. אוי, מאור, אם רק תרגיע קצת את אבא, בסוף באמת תגיע לבאיירן מינכן.

חלוץ: טוטו תמוז. כמה כוח רצון יכול להיות לילד אחד? הוא עדיין לא בן 20 וכבר הספיק לעבור דברים שרובנו (תודה לאל) לא נחווה. הוא נותן את הנשמה לבית"ר ולשלוש הנבחרות הלאומיות, כשהוא בכלל לא אזרח ישראלי. קפטן, ללא ספק.