זה ילד, זה?

זה היה משחק פלייאוף כמו שכתוב בספרים. פיצוצים בלי חשבון, קהל בטירוף, ארבעה אולסטארים על המגרש ומשחק צמוד עד השניה האחרונה. בהתקפה האחרונה של ניו ג'רזי, עם 10.3 שניות על השעון ויתרון שתיים לקאבס, שמו הנטס והמדולנדס כולו את הכדור בידיים של וי.סי. אבל קרטר, כמו במשחק כולו, איבד ריכוז וגם את הכדור, וסיים מהלך אומלל מבחינתו, כשהוא שכוב על בטנו, מביט בכדור וכנראה גם בחלום גמר הפלייאוף של הנטס שחומק לו לאיטו.

הנטס יכולים להיות בבית מכונת כדורסל קטלנית. תשאלו את פארקר והחברים. בשביל שזה יקרה, צריכים להתרחש שני דברים - פתיחה חזקה, וערב טוב של השלישיה המובילה - ג'פרסון, קיד וקרטר - ממש כמו במשחק מספר 3, בו סיימו עם 23 נקודות כל אחד. אבל הלילה (שני) ויתרו הקאבס בפתיחה על הליכה לריבאונד התקפה, ירדו בצורה ממושמעת עם 4 שחקנים להגנה וניטרלו את העוקץ ממשחק המעבר הקטלני של ניו ג'רזי. רק לצורך המחשה, את הרבע הראשון קיד סיים עם אפס נקודות בעוד קרטר תורם רק 2. קליבלנד, קבוצת כדורסל עם הרבה משמעת, היתה שותפה לתצוגת כדורסל מחרידה של שתי הקבוצות ברבע הראשון, אבל ידעה שכל עוד הנוסחה הזו מאפשרת לה להישאר צמודה, כל האמצעים כשרים. בדומה לסופרסטארס של הנטס, גם לברון ג'יימס היה מאופק מאוד וסיים את הרבע עם 4 בלבד, כשהוא עולה על הלוח בפעם הראשונה 4 דקות לבאזר.

אך בניגוד לקיד וקרטר (עם אחוזים נוראיים ממש מהשדה), ובניגוד למה שהייתם מצפים מסופרסטאר במעמדו ובעיקר בגילו הצעיר, הוא לקח על עצמו זריקה אחת בלבד מהשדה, והוסיף עוד שתיים מהקו. בלי אגו, בלי לחץ, בלי איבודים, הוא ידע שהנטס יתמקדו בו ועבד רבע שלם בשביל החברים. ברבע השני לברון כבר העביר הילוך, הוסיף 12, ושמר כמעט לבדו את הקאבס בתמונה כשהוא סוחט קולות השתאות מהקהל כמעט בכל מהלך. לורנס פרנק, שראה איך ג'יימס שוב הופך למפלצת שכולם מכירים, שם עליו לכל אורך החצי השני את קיד, במץ'-אפ שלא רק שלא הוכיח את עצמו הגנתית, אלא גם סחט את קיד, שהצליח להפיק מעצמו 5 נקודות בלבד ורשם 7 אסיסטים, כמות נמוכה מהממוצע שלו.

הרבע השלישי נפתח באווירת בושידו, אחרי שמייקי מור, בחור סימפטי למרות לוק סוחר הגאנג'ה שהוא משדר, עצר בעבירה חריפה את סאשה פבלוביץ' בדרכו לסל. ג'יימס, כמו מנהיג אמיתי, רץ למור, התחיל את הטראש טוק והגן על פבלוביץ', כשכל האולם מגיע לרמת רתיחה. מאותו רגע ועד לגונג הסופי, איבדו השופטים את הרסן, וכל מי שחדר לצבע נתקל בריקושטים של מרפקים, ברכיות וכל איבר נגיש. אפילו דיק בוויטה, השופט הותיק בליגה, לא הצליח להחזיר את המשחק לשליטה והתחיל לנהל פנקסנות.

בתוך כל אווירת הכאוס הזו, מי שהרגיש הכי בנוח היה דווקא מור, שנתן את משחק חייו, עם שיא קריירה בפלייאוף של 25 נקודות. זה היה אמור להיות הערב שלו, אבל הניסוח שיצא ממנו אחרי הסיום קולע בול ואומר הכל: "אנחנו האוייב הכי גדול של עצמנו", הוא אמר, "אנחנו יכולים לשחק כדורסל מבריק, ובערב אחר לאבד כדורים כמו טירונים".

מור הוא אולי לא שחקן שילדים ישאפו להיות כמוהו כשיגדלו, הוא לא זה שהחולצה שלו תימכר הכי הרבה בחנות המזכרות, אבל הוא דוגמא לנחישות, התמדה וכוח רצון. כבוגר מכללת נברסקה, מור מעולם לא נבחר בדראפט, וחתם לראשונה במינסוטה אחרי שתי עונות ב-CBA. מהוולבס הוא נזרק אחרי חודשיים, במה שהתחיל את המסע המייאש שלו ב-NBA: הוא חזר ל-CBA, עבר לפפאגוס היוונית, שוב הגיע ל-CBA, לפני שחתם בפיסטונס ואז חזר באותה שנה לליגה המשנית. מסן אנטוניו הוא נחתך אחרי חודש, בבוסטון הוא הצליח להישאר עם ראש מעל המים שבועיים בלבד, לפני שניסה את מזלו בסיאטל. לניו-ג'רזי הוא הגיע לראשונה ב-2003 אבל נחתך אחרי חודש, אותו פרק הזמן שהצליח להחזיק בג'אז. אחרי ניסיון קצר בקליפרס הגיע המפנה, כשלורנס פרנק החזיר אותו למדולנדס כגיבוי לקרסטיץ' הפצוע.

אחרי 7 קבוצות שעבר בליגה, ועוד כמה וכמה בליגות המשנה, פתאום הגיעה עונת השיא של מור ב-NBA, כשהוא פותח ב-55 מתוך 79 המשחקים העונה, מעמיד ממוצעים של 9.8 נקודות ו-5.1 ריבאונדים, והופך לחביב הקהל בניו-ג'רזי. הידיים הארוכות שלו, האתלטיות והקליעה הרכה מחצי מרחק הם נכס לכל מאמן, אבל איפה כל זה היה עד עכשיו? בסדרה מול טורונטו הוא הגיע לשיא גם בצד ההגנתי כשהעלים לבד את האול-סטאר היחיד של הקנדים, כריס בוש, וגרם לו להראות כמו הגירסה הישנה של מור עצמו.

הלילה כאמור, הראסטות של מור לא הספיקו לנטס, שצריכים להתפלל לנס בשביל להפוך לקבוצה התשיעית בהיסטוריה של ה-NBA שחוזרת מפיגור 3:1. בשביל שלורנס פרנק לא יצטרך להתפלל לניסים, כדאי לשלישיה המובילה שלו להתאפס על עצמה ומהר. עד עכשיו הנסיך ג'יימס, למרות חוסר יציבות, מוכיח שהוא מכיל בתוכו את התכונות של כל השלושה.