פתאום דירק הוא דרעק

לאחרונה מתרבים הקולות בקרב אנשי תקשורת וספורט אשר מקוננים על אופיה ההפכפך והבוגדני של התקשורת בישראל. הוגי דעות כגון אלי אוחנה מספרים לנו כי רק בישראל התקשורת אכזרית כל כך, רק בישראל מהללים ומשבחים ביום אחד וחותכים למחרת, רק בישראל מחפשים רק את השלילי כל הזמן. האמירות הללו משתלבות היטב בגל הבכיינות בנוסח "מה קרה לנו" ששוטף אותנו בשנים האחרונות, ובא לידי ביטוי בכל טור שני של יאיר לפיד ובביקורת הדמגוגית על הנהגים שלא עצרו ליד גופתו של האופנוען ההרוג. הן בביקורת על התקשורת והן בנהי על ההידרדרות ברמת המוסר הישראלית מובלעות שתי הנחות יסוד: שיש ייחוד מסוים לישראלי, הן לשלילה והן לחיוב. הישראלי ביקורתי יותר מהגויים, אך במקביל הוא גם חלק מעם סגולה ואינו ממלא את ייעודו. איך כל זה מסתדר ביחד? זה לא, כמובן, מכיוון שמדובר בקלישאות ריקות מתוכן, שמבוססות על מיתוסים שקריים. פלייאוף ה-NBA מפריך מעל לכל ספק את הקלישאה הנוגעת לבוגדנות התקשורת.

זאת משום שגם אם תקשורת הספורט הישראלית ביקורתית וסובלת משינויים חדים במצב הרוח, הקולגות בארה"ב עושים זאת טוב יותר. קחו לדוגמה את דאלאס מאבריקס. אם קראתם בשבוע האחרון מאמרים באתרי הספורט בארצות הברית, יכולתם לקבל את הרושם שאייברי ג'ונסון הוא המאמן הגרוע בליגה, ושדירק נוביצקי הוא רכיכה חסרת חוליות. הכותבים הם אותם העיתונאים שבחרו את ג'ונסון למאמן השנה בעונה שעברה ואת נוביצקי ל-MVP של העונה הרגילה רק לפני שבועות מספר.

נכון, ג'ונסון פישל בסדרה מול גולדן סטייט, כשלא הצליח לכפות את סגנון המשחק של דאלאס, אבל עדיין מדובר במאמן איכותי ועם עתיד גדול, שהוביל קבוצה לא עילאית למאזן מופלא של 15:67 בעונה הרגילה. אמת, נוביצקי לא הצליח להתעלות מול הווריורס וקלע 8 נקודות בלבד במשחק ההדחה, אבל אין הדבר גורע מהיותו תופעת טבע ושחקן כדורסל שכמוהו לא היה – צלף בגובה 2.16 מ'. הנפילה בפלייאוף בסך הכל מוכיחה שהשניים, כמה מפתיע, הם בני אדם. הביקורת הקשה עליהם מעידה יותר על אתוס הספורט האמריקאי האינדיווידואלי והלא מציאותי, שמצפה מכוכביו להיות עשויים מאבן מבחינה רגשית. איש אינו יכול לעמוד בכך, וגם מי שמצליח תמיד על המגרש (כמו מייקל ג'ורדן, למשל), נכשל מחוצה לו (בניאופים והימורים). ככה זה עם אנשים: הם לא מושלמים.

שיקגו בולס מספקת דוגמה נוספת לתופעה. רק לפני שבוע היא זכתה לשבחים מקיר לקיר, לאחר שטיאטאה את האלופה מיאמי בסיבוב הראשון. סקוט סקיילס הוכתר כאחד המאמנים הטובים בליגה, ג'ון פקסון חיזק את מעמדו והוכיח כי צדק כשוויתר על הטרייד שאמור היה לשלוח את לואל דנג הנהדר לממפיס תמורת פאו גאסול, ודנג, קירק היינריך ובן גורדון נראו כאנשים שיובילו את קבוצת העתיד. ואז באה דטרויט, עלתה ל-0:3 קליל מול הבולס, והפכה את כל המחמאות לסימני שאלה: למה סקיילס מתעקש לשתף את פי. ג'יי בראון הקשיש במקום טיירוס תומאס הרענן והצעיר? מדוע בעצם ויתר פקסון על ההזדמנות להפוך את הבולס לקבוצה גדולה כאן ועכשיו, ומשכן את ההווה לטובת העתיד? והאם דנג, גורדון והיינריך יהיו פעם שחקנים גדולים באמת, ולמי בכלל יש סבלנות לחכות עד שזה יקרה?

גם במקרה הזה, ההתנפלות מוגזמת. הסיבה לכישלון של שיקגו נעוץ בכך שאיתרע מזלה לפגוש את החמישיה המנוסה והרגועה ביותר בליגה, שמסוגלת לנצח במשחקי פלייאוף בדופק 60 ולא רואה ממטר את הבייבי בולס – כך פתאום מכנים שוב בלעג את הקבוצה של פקסון. במידה ששיקגו היתה פוגשת את ניו ג'רזי הבינונית – והיה חסר לה רק ניצחון ליגה אחד כדי לעשות זאת – היא היתה עוברת אותה, מן הסתם, ונופלת רק בגמר המזרח מול הפיסטונס. אז היו כולם מדברים על ההתקדמות הגדולה שעשו הבולס, שבעונה שעברה עפו כבר בסיבוב הראשון.

אבל זו המנטליות האמריקאית, אתם יודעים. רק באמריקה התקשורת אכזרית וחסרת סבלנות. או שלא: ככה זה עובד גם באנגליה, בישראל ובכל מדינה אחרת בעולם.