אל תקראו לו לוזר

טרייסי מקגריידי הוא אחד השחקנים הטובים ב-NBA. בתשע עונות הוא שיחק 683 משחקים, עם ממוצעים של 39 דקות, 22.4 נקודות, 4.6 אסיסטים ו-6.3 ריבאונדים. אול אראונד פלייר בגובה של 2.03. חלום של כל מאמן.

אבל אם תזכירו את שמו של טי-מאק יאמרו לכם "אה, הלוזר הזה". לוזר משום מה? מאחר שבשש העונות שבהן קבוצותיו הגיעו לפליי אוף, הן לא עברו את הסיבוב הראשון. כך זה היה בטורונטו, באורלנדו (3 פעמים) ועכשיו בפעם השניה ביוסטון. אף אחת מקבוצות אלה לא נמנית על העילית של ה-NBA. אבל הלוזר הוא תמיד טי-מאק.

בסדרה בת שבעת המשחקים נגד יוטה. היו לו ממוצעים של 40.3 דקות, 25.3 נקודות, 7.3 אסיסטים ו-5.9 ריבאונדים. תסכימו איתי שזה לא רע. אלא שחוץ מיאו מינג (25.1 נקודות, 10.1 ריבאונדים), לא זכה טי-מאק לסיוע רציני. קצת ראפר אלסטון, קצת שיין באטייה וזהו. שחקנים אירופים כמו היוונים ספאנוליס (רכז נפלא) וצאקאלידיס, לא ראו מגרש. וכן. לקבוצה הזו יש גם מאמן. ג'ף ואן גאנדי. לא קראתי או שמעתי ביקורת על האיש הזה. הוא בסדר גמור. הרי יש לנו כבר את הלוזר.

ועוד מילה על מאמנים ב-NBA. יופי של עונה יש לגולדן סטייט ווריורס ולמאמנה הותיק דון נלסון. אבל האם באמת אין מקום לשאראס בחגיגה זו? נכמר הלב לראות אותו בקצה הספסל. אני רק מקווה שליטא תעפיל למשחקים האולימפיים בשנה הבאה, ושתהיה הזדמנות למספר 13 לעשות לכוכבי ה-NBA מה שהוא עשה להם בסידני ובאתונה. זו תהיה נקמתו מתוקה.

יש גם ווינרים, ואלה הם שחקני קבוצת הכדוריד של מכבי ראשון לציון ומאמנם גלעד מאור. הייתה להם עונה קשה, הם שיחקו עד לשלבים המכריעים ללא הכוכב הפצוע שלהם, דב ישועה, הם היו בפיגור של 21:13 במשחק מספר 3 בסדרת הגמר במגרש הקטן והדחוס של הפועל, אבל עשו מהפך וניצחו והם סגרו עניין במשחק מספר ארבע.

רון קופמן, שוער כדוריד בעבר ופרשן כיום, דיבר על סוויפ של הפועל. גם אחרים לא נתנו סיכוי גדול לצהובים. אבל הבחורים האלה קורצו מחומר מיוחד, ולא במקרה לקחו אליפות שלישית ברציפות, בנוסף לשתי זכיות בגביע. איך צרח מאור בסיום? "עשינו דאבל דאבל". אכן. מגיע לו.

משחק הגמר של היורוליג בשבוע שעבר באתונה היה ללא ספק אחד הטובים שהציגו קבוצות אירופיות בשנים האחרונות. אני עדיין סבור שתצוגת השיא הייתה זו של מכבי נגד סקיפר בולוניה ב-2004 בתל אביב. אבל התוצאה ((74:118) מעידה על משחק חד צדדי, בניגוד למה שהיה באתונה (91:93 ליוונים). 48 שעות קודם לכן ראינו את פאנאתינאיקוס וצסקא קולעות 67 ו-62 נקודות במשחקי חצי הגמר. הממוצע העונתי של שתיהן ביורוליג (עד לפיינל פור) זהה – 77 נקודות למשחק. איך פתאום הן קולעות 16 ו-14 נקודות יותר?

קראתי ושמעתי פרשנים רבים שניסו להסביר את התופעה. דיברו על הגאונות של המאמנים, אובראדוביץ' ומסינה, ואיך הם הגיבו לכל צעד של היריב. בראיונות שנערכו עימם הם עצמם התקשו להסביר את התופעה. קבוצות אלה הן בעלות ההגנות הטובות ביורוליג, ועד לפיינל פור ספגו בממוצע 71.2 נקודות (פאו) ו-64.4 (צסק"א). איפה היו ההגנות האלה במשחק החשוב ביותר של העונה?

בניגוד לכמה פרשנים שיודעים הכל, אני מודה שלא הייתי בחדרי ההלבשה של האואקה ולא שמעתי את התדריכים של המאמנים. אבל אני מוכן לחתום שמה שראינו הוא לא מה שתכננו החברים הנכבדים מסרביה ואיטליה. לזכותם של המאמנים ייאמר כי הם התאימו עצמם לקצב, וכשיש לך שחקנים גאונים כמו פאפאלוקאס ודיאמנטידיס, מסתבר שהכל אפשרי. פיני גרשון הוכיח כבר שגם באירופה אפשר לשחק כדורסל מהיר, פתוח ומהנה עם שחקנים כמו שאראס ופארקר. בגמר אשתקד בפראג בא מסינה, החליט לשים לזה סוף וחנק את המשחק (69:73 לצסק"א). אולי אחרי גמר כזה גם הוא למד שאפשר קצת אחרת.

אני תוהה כמה מהגולשים הקדישו יותר מדקה או שתיים לצפייה באליפות העולם בסנוקר ששודרה במשך שלושה שבועות ב"יורוספורט". מלבד המכורים לספורט הזה, כמובן.

לא הייתי מעולם שחקן סנוקר, אבל ישבתי מרותק ופעור פה לנוכח המיומנות המדהימה של השחקנים הטובים בעולם. החוכמה היא לא לפגוע בכדורים על השולחן, אלא להכין את המכה הבאה, להביא את הכדור הלבן (קיו) למקום הנוח ביותר לחבוט בכדור הבא וחוזר חלילה. לחילופין, כאשר אין לך אפשרות לשלוח את הכדור הבא לחור, אתה צריך לכוון את הקיו למקום כזה שגם יריבך לא יוכל לצבור נקודות.

בתואר זכה בפעם השנייה, אחרי הפסקה של תשע שנים, ג'ון היגינס, סקוטי בן 32 שהוביל 4:12 במערכות (פריימס), במשחק שהמנצח בו הוא הזוכה בטוב מ-35 מערכות. יריבו בן ה-23, האנגלי מארק סלבי, שעלה מהמוקדמות היה כוכב האליפות. הוא סגר את הפיגור ל-12-10 ו-14-13, אבל הניסיון העדיף של היגינס הבטיח את ניצחונו ועלייתו למקום הראשון בדירוג העולמי.
חוויה ודרמה, ומי שלא ראה - הפסיד.