רואים את הסוף

בסוף אפריל שררה בארץ תחושה של שינוי. עוד יותר מהכסא המתנדנד של ראשי השלטון בעקבות ועדת וינוגרד, עלו קולות חריקה מאסיביים מהמונרכיה החזקה בישראל – זאת של הכדורסל הישראלי. אלא שמכבי תל אביב, זאת שנראתה בשלבים רבים של העונה כמי שעומדת לאבד את כל נכסיה (אחרי ההדחה מהגביע), הגיעה למפגש עם הטוענת לכתר מירושלים, והחזירה אותה, ובעיקר אותנו, לפרופורציות.

מאז משחק 33 ההפרש מול ירושלים ביד אליהו חזרה מכבי תל אביב לדרוס ולטייל בליגה, בעוד ירושלים נאבקת על שמירת הטריות ורוח הקרב לקראת שבוע הפיינל פור, שנראה לה פתאום רחוק מתמיד. קצת אולי כמו בעונה שעברה. בינתיים, את מוקד העניין תופס הקרב המחומש נגד הירידה. אם בכלל תהיה כזו.

אחרי תבוסת שלושים הנקודות בגמר הפיינל פור של העונה שעברה, נפרדה הפועל ירושלים מארז אדלשטיין לטובת דן שמיר. שלד השחקנים, שמנה את מאיר טפירו, מתן נאור, תמאר סליי, מריו אוסטין וארז מרקוביץ', שודרג בדרור חג'ג' וטימי באוורס בקו האחורי, וגיא פניני יוריצה גולמאץ ומאחור יותר גם טרנס מוריס בקדמי. לחבורה האדומה החדשה לקח זמן ללמוד לחיות ביחד, אבל ממנהרת המשברים היא יצאה עם טפירו ואוסטין כמוציאים לפועל וחג'ג' כעושה המשחק בדרך לסיום עונה סולידי באירופה וזכיה היסטורית בגביע, למרות הטענות לכוכבית בשל היעדר המפגש עם מכבי תל אביב.

אלא שבשבועיים האחרונים נראית ירושלים כמי שמצפה כבר בקוצר רוח לפגרה, בה היא צפויה לעבור טלטלות בסגל השחקנים. שלוש התבוסות בארבעת המשחקים האחרונים, ויותר מכך - הדרך בה הושגו, הן עמוקות ומורכבות יותר מ"ההתפוצצות הצפויה של מכבי תל אביב", "היום המשוגע של מרכוס האטן" ו"המבצר בנהריה" (שבו, כזכור, רק לפני שבוע ספגה ראשון לציון 73 נקודות וירדה מנצחת).

ירושלים של אחרי המכה ביד אליהו חזרה להיות קבוצה עייפה, כבויה, אולי אפילו שבעה. בעיקר חסרת מטרה ממשית. מריו אוסטין משחק בשביל לייצר מספרים לטובת חוזה המיליונים מריאל מדריד או ברצלונה; טרנס מוריס נראה אדיש וחסר להט, בדרך, אולי, לתחנה הבאה; יוריצה גולמאץ לא יפסיק לקלל ולהתמרמר עד שיעלה על המטוס; ובאוורס את חג'ג' ממשיכים להעלם (אחד מדי ערב, לטובת הדומיננטיות של הוראס ג'נקינס). האוירה הלא מחייבת של הסיבוב השלישי, כשירושלים הבטיחה מזמן את המקום השני, רק מקצינה את הירידה במפלס המחויבות והמוטיבציה.

118, 111 ו-109. התבוסות האחרונות של ירושלים, למכבי תל אביב, אשקלון ונהריה, הדגימו בצורה מוקצנת את בעיית האין-הגנה של ירושלים, עליה מודה ומתוודה שמיר מתחילת העונה. ועדיין, קבוצת ההגנה החלשה בליגה יחד עם הפועל גליל עליון (סופגת 93.3 נקודות במשחק) יכולה להיות רגועה יחסית לקראת הפיינל פור. פחות בגללה, יותר בגלל אופיה של היריבה שלה בחצי הגמר.

לירושלים ארבעה שומרים טובים: דרור חג'ג', גיא פניני, טרנס מוריס, וגם מתן נאור שעדיין לא ברור מקומו ברוטציה לאחר הפציעה שעבר. את האחרים, במיוחד גולמאץ ואוסטין שאמורים לסגור את האיזור שמתחת לסל, ההגנה לא ממש מעניינת. במצב הזה, מתקשה ירושלים מול קבוצות של גארדים שחודרים לסל, אבל גם יכולים לקלוע מחוץ לקשת. זו הסיבה שירושלים הובסה פעמיים על יד וויל ביינום ומכבי בהיכל (וניצחה אותה במשחק בו שיחק 14 דקות בלבד, בשל חזרה מאוחרת מארצות הברית), וכשלה פעמיים מול רביב לימונד, עמית בן דוד ואפילו ברק פלג מנהריה (כשהניצחון במלחה מושג בזכות קריסה טוטלית של הסגולים בשלוש הדקות האחרונות).

מול בני השרון, שהגבוהים שלה (סיסה, וויליאמס ואפילו ניילון) מיומנים פחות במשחק עם הגב לסל, והגארדים (מזרחי, בלצ'ר וכץ) חיים על זריקות מחוץ לקשת, אמורה הגנת ירושלים להתגבר על נקודות התורפה שלה. היא עשתה את זה בדוחק בשני משחקי הליגה במלחה, ובגדול בגמר הגביע. השאלה המרכזית היא באיזו רמה מנטאלית יגיעו האדומים לפיינל פור אחרי חודשיים של משחקים לפרוטוקול, וכמה נזק יגרמו ההפסדים בדרך (שבמערכת לחוצה כמו ירושלים הם לא דבר של מה בכך). בכל מקרה, תצוגה רעה יותר מזו של ה-26 באפריל, ירושלים תתקשה לספק.

מאז תחילת אפריל, מכבי תל אביב קורעת את הליגה. בשבעת המשחקים מאז קלעו הצהובים לפחות 95 נקודות מדי ערב, וניצחו בהפרש ממוצע של 22.3 נקודות. השאלה הנשאלת היא איפה היתה הדומיננטיות הזו כל העונה, ועד כמה מפתיעה העובדה שקבוצה עם תקציב של 15 מיליון דולר קורעת לגזרים קבוצות שמגרדות את המיליון. אבל אחרי הזוועות שראינו השנה מהצהובים, שכללו גם אובדן גביע, ההתלהבות מובנת. זה אלמנטרי, ווטסון.

לאחר ההדחה מהיורוליג והצהרת הכוונות מול ירושלים, כל שנותר לצהובים הוא לבחון את התפוקה של הצעצועים שלהם כחלק מההתארגנות הראשונית לקראת העונה הבאה. שני השמות הבולטים במכבי של השבועות האחרונים הם סימאס יסאיטיס ו-וויל בינום – ההתלבטויות הגדולות ביותר לקראת מכבי של 2007/8.

לליטאי הצעיר, שמאז ירושלים חזרה הידית שלו לפעול בקצב של 13 פגיעות ל-21 נסיונות, יש חוזה לעוד שנתיים באלופה, אבל הסכום הנקוב בו (כ-650 אלף דולר לעונה), כמו גם העובדה שהוא הובא ארצה בהסעה שהושיבה פה את המאמן נוון ספאחיה, קושרים כנראה את עתידו לזה של המאמן שלו. ביינום, שבמהלך העונה העלה בקרב באי ההיכל געגועים לוויל סולומון, מוכיח לאחרונה לצהובים שהוא אמנם לא יפה כמו שאראס ולא קולע כמו הוויל השני, אבל בליגה הוא מסוגל לשלוט עם המהירות והאתלטיות יוצאות הדופן שלו. 19.7 נקודות, 9.3 אסיסטים, 2.3 חטיפות ו-1.3 איבודים היוו את השורה הסטטיסטית שלו בשלושת המשחקים החודש מול היריבות הצפויות בפיינל פור (ירושלים, בני השרון וגליל), אבל במכבי חושבים קודם כל על היורוליג. והעובדה הזו אינה משחקת לזכותו.

במנהלת הליגה מתכננים מזה זמן רב להרחיב את ליגת העל. מרבית יושבי הראש אמנם מתנגדים לחלק את עוגת ההקצבות ל-12 במקום לעשר, אבל הרצון להגיע למקומות כמו חיפה, חולון או באר שבע עשוי לגבור. אילוצי תקציב, שכמעט והשאירו הקיץ את הליגה על 8 קבוצות בלבד, גרמו גם לתקציב המינימום של מיליון הדולר לרדת לסביבות ה-750 אלף. ככה זה, צריך להסתגל למציאות.

עד שנדע מי מבין הפועל חולון והפועל באר שבע (או שתיהן, או אף אחת מהן) תצטרף לליגה של הגדולים בעונה הבאה, מתנהל קרב של ממש על המקום העשירי בליגת העל, שעל פי התקנון אמור לשלוח את המחזיקה בו לליגה שאין בה לא צ'רלטון, לא מנהלת ולא חוק רוסי.

על פניו, המועמדת המרכזית לירידה היא גבעת שמואל, שתצא במחזור הבא לראשון לציון ואחר כך יחכו לה מכבי תל אביב, ירושלים ובני השרון. לאשקלון וראשון לציון, שצמודות אליה בטבלה, מצפים לפחות עוד שני משחקים מול קבוצות תחתית. רמת גן וגלבוע/עפולה תשרודנה כנראה, למרות לוח משחקים קשה מאוד במחזורים האחרונים. אבל שימי לב, יורדת יקרה: התקנון קובע שאם מנצחת פלייאוף הלאומית תוותר על מקומה, הקבוצה שבמקום העשירי תישאר בליגה. כך שכמו בקיץ הקודם, כולם מחכים לדורסמן.