הגביע הוא שלי

אחד הגורמים ששומרים על מעמדו המיתי של איצטדיון וומבלי הוא התכיפות הנדירה של הביקורים בו. במשך רוב השנה המתקן המפואר עומד לו שומם בפאתי לונדון, רק מחכה למעמד שיהיה ראוי לו, וכשהוא אכן נפתח, הילה של אווירת החג מחשמלת את הנוכחים. אומנם רב המרחק בין לונדון לרמת גן, אך אם קיים יום אחד בשנה שמצדיק את קיומו של איצטדיון לאומי בישראל, הרי זהו מעמד חצי גמר גביע המדינה. ביום קסום שכזה, אפילו מפגש בין אשקלון להפועל ר"ג הופך לקרב מסקרן.

לכל אחד יש זיכרון מתוק מהיום הזה, בטח לאוהד מכבי ת"א כמוני. היה זה אחר צהריים חמים באביב 1987, כשאוהדי מכבי ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה מילאו כל פינה באיצטדיון. הקבוצה הרביעית הייתה בית"ר ת"א, אבל מי סופר. לכמה שעות קצרות היציעים האפורים נצבעו בארבעה גוונים מנוגדים, שירי עידוד שונים נשמעו בחוזקה מכל פינה, האווירה הייחודית יצרה קואליציות מפתיעות בין מחנות האוהדים, ולכולם היה ברור: משהו גדול עומד לקרות.

בית"ר הגיעה כפייבוריטית וכאלופה גאה מול מכבי ת"א, אבל במחצית הראשונה העלה אלי דריקס את הצהובים ל-0:1. ואז זה הגיע, דקה מפתיחת המחצית השניה. סלאלום נהדר של אלון נתן, שהחל סמוך לקו האמצע והסתיים עמוק ברשת של יוסי מזרחי, העלה את מכבי ת"א לגמר עם 0:2, שם היא ניצחה את מכבי חיפה אחרי פנדלים דרמטיים ומספרת גדולה של דריקס.

למרות התואר ההיסטורי של הצהובים, ביום ההוא גילינו שבניגוד להפקה המצועצעת של משחק הגמר - עם תזמורת המשטרה, להקת המחול של פולישוק וזריקת הקונפטי המלאכותי – השיא האמיתי נשאר בחצי הגמר. בעצם, אולי אנחנו פשוט נורא מתגעגעים להצגות הכפולות.

קצת קשה להסביר איך זכית בהופעת הביכורים שלך באצטדיון רמת גן לראות את אחד המשחקים הגדולים ששוחקו בו אי פעם, הקבוצה שלך ניצחה אחרי דרמה גדולה, ובכל זאת, במשך שנים הושם אותו יום על מצפונך ככתם שלא יימחה.

מאי 1983. ילד בן 9 משכנע את אבא שלו ללכת לראות את חצי הגמר בין מכבי ת"א למכבי חיפה. רק עמוק בתוך ההארכה של המשחק הראשון, בין הפועל ת"א להפועל לוד, אבא מסכים. יאללה, נוסעים. שש דקות, אולי פחות, הפרידו בין הבית שלנו ברחוב ביאליק לאצטדיון. ישבנו בשער 16,17 או אחד מאלה, מי זוכר, מאחורי השער, בזווית הכי פחות נוחה לצפיה.

הפועל ת"א השחילה ללוד שלוש חתיכות בהארכה, ואז התחילה ההצגה האמיתית. מושיק שווייצר בשער עצום ומוטי איוניר העלו את מכבי ת"א ל-0:2. תוך חמש דקות במחצית השניה השוותה חיפה ל-2:2. מנשה שמעונוב הבקיע עוד פעם למכבי, וסלקטר השווה בפנדל ל-3:3. צבי שריר שרק לסיום, הולכים להארכה.

בשלב הזה כבר היה ברור גם לי שמדובר בקלאסיקה ברמה אחרת, במותחן שייזכר לדורות. הלב הצעיר הפך לבטון מוצק והדופק הואץ בקצב מסחרר. התחלתי לבכות. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להשאר, אני לא יכול לעמוד במתח הזה. הוא הפציר בי, ממש התחנן, אבל לא הסכמתי ובבכי תמרורים שכנעתי אותו. הלכנו הביתה, לפני שהתחילה ההארכה.

למחרת הוא העיר אותי כדי לספר לי שרוני רוזנטל נתן לחיפה גול, אבל בני טבק הבקיע בדקה ה-118 והשווה ל-4:4, ואיזה שוער ילד, בוני גינצבורג, היה גדול בפנדלים. הלכתי לבית ספר שמח, משוויץ בפני כולם שהייתי במשחק. ראיתי הכל, מהדקה הראשונה עד האחרונה, אלא מה?

רק לאחד לא יכולתי לספר את השקר הזה. רק אחד ידע שהילד השפן שלו גרר אותו משם כמו מוג לב בדיוק לפני שהתחיל החלק הכי מותח במשחק. שהילד שלו מנע ממנו לראות את ההארכה, את הפנדלים ואת מכבי מנצחים. במשך השנים היו הרבה פעמים שבהם אבא כעס עליי, אבל אפילו בין ציונים גרועים לסתם רגעים של כפיות טובה מצדי, לא הרגשתי שאי פעם אכזבתי אותו כל כך כמו אז, בערב ההוא של מאי 1983.בהתאם לאופיו הסלחני, רגע אחרי זה הוא כבר שכח. אבל אני לא.

והימים ימי ראשית הקיץ. 29 שנים של הליכה במדבר הספורטיבי הועמסו על גבה של האהובה, הקבוצה שהוכתרה כסגנית הנצחית באותה תקופה, הפועל פ"ת. גביע הטוטו נספר בטבלת ההישגים, אך הוא מחוויר לעומת תואר האליפות או זכייה בגביע המדינה. אחרי הגמר המדובר של 1990/91, עם ההרחקה של גיא גת כבר בדקה השניה, זה של 1991/92 היווה תערובת מסויימת של חשש מעוד כישלון, רצון לגעת באושר ובעיקר נחישות להסיר את תווית הסגן של בר כוכבא.

מולה התייצבה קבוצת הדגל של הכדורגל הישראלי, אלופת אותה שנה, מכבי תל אביב, שאחרי 13 שנות בצורת לקחה אליפות ואימה על הדאבל. היריבות הייתה עתיקת יומין והכבוד ההדדי נרכש אחרי עשרות מפגשים לאורך השנים.

17 אלף הצופים נבלעו במרחביו של איצטדיון רמת גן, וכמו נלחמו בו כדי לייצר אווירה. המונומנט המיושן הזה, שאינו מתאים למשחק הכדורגל גם אם ימלא כרסו בהמונים, לא מקל על הנכנסים בשעריו. ובכל זאת, האוהדים באותו משחק יכלו לו. ממרומי שער 1, עוד בטרם קהו עיניו של אותו נער, הוא חזה בארץ המובטחת, וזכה לאחר שעתיים נרגשות, מתוחות ולבסוף זחוחות, לבוא אליה.

אלון חזן נתן את משחק חייו, מני בסון כבש צמד, קרלוס אולראן עמד כחומה, כוכבו של רפי כהן דרך, בני קוזשווילי פיקח מאחור, יוסי לוי היה אלגנטי מתמיד, והנה הפועל פתח תקווה סוף סוף הניפה גביע. יש תואר. אל ההיסטוריה הישרנו מבט, והיא השפילה את עיניה.

והימים ימי ראשית הקיץ. הקבוצה ירדה לליגה הלאומית, סגנית רק ליורדת השנייה של אותה עונה. מפעל גביע המדינה הפך בעבורה לעוד שלב במסכת ההשפלות הארוכה שעוברת עליה, אחרי שקבוצה מתחתית הליגה הארצית ביישה אותה לעיני אוהדיה. הנוסטלגיה, האויבת המרה של ההווה, היא במקרה הזה התרופה הטובה ביותר.

רבים זוכרים את גמר הגביע של עונת 1989 הרבה בגלל השער הדרמטי והבלתי נשכח של עופר מזרחי בדקה ה-90, שהשווה את התוצאה ל-2:2 וכפה הארכה. אני דווקא זוכר אותו מכיוון שהיה זה המשחק הראשון שאבי לקח אותי לכדורגל, והיום בו התאהבתי במשחק. עד אז נראה לי הכדורגל כדבר נחמד, אך לא מעבר לכך. מי סבר שאתמכר לו בצורה כזאת?

אבי, שאהב מאוד כדורגל באותם ימים, חשב כיצד לגרום לי לחוש אהבה עזה לקבוצה ולמשחק, כמו שלו. הייתי בן שמונה, ולמרות שקבוצתו וקבוצתי לעתיד לא הגיעו למעמד, ובכלל חוו עשור מאוד מאכזב, הוא הבין שאם לא עכשיו, אימתי? מה יכול להיות יותר מלהיב לילד מאשר גמר גביע בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים באיצטדיון רמת-גן עם תפאורה של כ-35,000 צופים?

הדרך לאיצטדיון, שהייתה מוכרת מהנסיעות השגרתיות לקניון איילון, נראתה הרבה יותר מלהיבה עם שיירות המכוניות. בהגיענו לקופות, הוא קנה כרטיס אחד ליציע של אוהדי חיפה (זה מה שנשאר) ולפני הכניסה נשא אותי על כתפיו. לא הבנתי לפשר המהלך בגילי, אבל הרי תמיד כיף שאבא מניף אותך אל על. בדיעבד, התברר לי שהוא ארגן לנו מבצע: 'שניים במחיר אחד'. אם כיום, כל תינוק בסל-קל מחויב בכרטיס, הרי שבאותם ימים, דיבור קטן עם שוטר רחמן, והבטחה 'שהילד בסך הכל בן חמש', נגמרה בכניסה מחויכת ליציע.

צעדתי במנהרה אל עבר הלא נודע. לא ידעתי שאחרי החיזיון שיתגלה לנגד עיניי, ישתנו חיי ללא היכר. היציע היה צבוע ירוק. בין רגע התחברתי לקסם, למתח ולריגוש, נהנתי כל פעם מהדגל הענק שנפרס מעלינו. בשער השיוויון של מזרחי כבר קפצתי מאושר ובהחמצת הפנדל של ניר קלינגר הרגשתי שעולמי חרב עליי. חרף האכזבה, זו הייתה חווית הגביע המהנה ביותר שהייתה לי (טוב, גם קצת בגלל שקינחתי בארוחה בבורגר ראנץ') ועולם הכדורגל הרוויח אוהד נוסף.