גם אתם אשמים

מבלי לנקות לרגע את אוזלת המחשבה והתגובה של המשטרה אמש (ראשון) בטדי לנוכח זליגת הקהל לעבר הגדרות עוד במהלך המשחק (בשביל לפענח את זה לא צריך מודיעין), קיימת נטייה לא מובנת אצלנו לנקות את הציבור מאחריות. לעם ישראל מותר להתלהם ולדרוש את ראשיהם של נסראללה ולוחמיו, ובאותה מידה לקונן מדוע נגררנו לתוך מלחמה חסרת תכלית. לעם ישראל מותר ללכלך את הרחובות, לעקוף מימין, לנסוע באדום, לא לעצור במעבר חצייה, לא להרים את החרא של הכלב ברחוב, ובאותה מידה לשבת מדי יום שישי מול "ארץ נהדרת" ולשאול: "איזו מדינה". אחריות, אנשים שוכחים, היא לא מינוי, היא לא רק מדים, אלא היא גם נחלתם של האזרחים, שבידם בסופו של דבר הכוח האמיתי.

נכון, היה צריך לפתוח את השערים בטדי, לזהות את פוטנציאל ההתפרצות בטרם המשחק ובטח במהלכו, אבל מי מכל החכמים שאומר זאת עכשיו התריע על כך לפני כן? האם לאוהד כדורגל ביציע, שרואה שהשורות הבאות לפניו נמחצות לגדר, אין אחריות מינימלית לסגת אחורה ולהקל על הלחץ? הכרוז ביקש, התריע, התחנן, אז למה אוהד כדורגל לא מסוגל להפעיל שיקול דעת מינימלי ולחזות גם הוא את הסכנה? זה מה שקורה כאשר אזרח מעביר את האחריות שלו לאיש החוק ולא מצפה מעצמו לאותה מידה של אכפתיות.

לפני שאנחנו דורשים משטרה שתתאים את עצמה למשימות המיוחדות במגרשים ולא רק תרביץ ותאיים על אוהדים, לפני שאנחנו דורשים מאבי לוזון ללבן את בעיות האכיפה הללו עם המפכ"ל, לא יזיק לנו לטפל גם באינסטינקט התרבותי שלנו לנקות את האזרח מהאחריות לנעשה במדינה שלו, או לחלופין באיצטדיון שלו. אימהות חוששות לשלוח את ילדיהן לכדורגל גם בגלל אוזלת היד של הקהל ולא רק של המשטרה.

דניאל יאמר אולי יסיים את העונה הראשונה שלו במכבי נתניה במקום השלישי, אבל זה רחוק מלהצביע על עידן חדש בקבוצה, שחלמנו בקיץ שתהפוך לאלטרנטיבה לארבע הגדולות והמדושנות. חומר שחקנים נחמד ומאמן אצילי, שעומד בינתיים במטרות המקצועיות, מסתירים ניהול קצת בעייתי, ילדותי משהו, קפריזי, לא רגוע, שמזכיר במידה לא מבוטלת את הקודקוד שהיה שם לפניו, אשר אלון.

כסא המפלט אפילו הגביר את הקצב: אמיר שלח, אלי גוטמן, אברי מונצ'ר, אייל ברקוביץ', מרקו בלבול, ראובן עטר בקיץ, קובי בלדב באביב. תוך פחות משנה, כמעט כל מי שעבר אצלו נכווה ברותחין או בפושרין. אם בקיץ חשבנו שהקרוסלה הניהולית בנתניה היא פועל יוצא של קסמיו של ברקוביץ', באו העימותים החדשים עם שלח ובלדב ושפכו אור נוסף על הנעשה בנתניה. ערב סיכומי העונה, מותר כבר לקבוע: נתניה היאמרית התקדמה כמעט בכל פרמטר העונה, למעט החשוב מכולם, בלעדיו התקומה של האימפריה לא מובטחת בשנים הבאות: הנהגה. חיילים ואוהדים טובים לא תמיד מספיקים.

בין אם זה יקרה השנה ובין אם בעונות הבאות, מ.ס אשדוד תזכה בסופו של דבר בתואר. כמעט אצל כל קבוצה שזוכה בהישג, ניתן לזהות תהליך דומה: תחילה אכזבה, מפח נפש לנוכח הפספוס, ורק בקץ שנים של למידה על סף הבאר באה ההארה והזכייה. גם העלייה של קרית שמונה, אחרי עונות עקרות בצמרת, מוכיחות זאת. אשדוד לאט לאט מתקרבת לבאר, וגם אם הפועל ת"א תדיח אותה ביום רביעי, היא תפיק מהשיעור הזה את הכלים שיעזרו לזכות בתואר עד תום העשור.

אגב, בהנחה שהמנחוס שעשינו כאן לאלי אוחנה ומכבי חיפה שוב יפעל, נסו לשאול את עצמכם האם העונה של הפועל ת"א תיחשב לכישלון גם אם היא תזכה בגביע.

בהשוואה לדבקות של הכח עמידר ר"ג בססמה של מלמיליאן "זה לא נגמר עד שזה נגמר", מצבה של הפועל פ"ת נראה אפילו רע יותר משחשבנו. מקצועית ואנושית. דווקא בשלב הזה, האדישות של השחקנים במשחקים האחרונים לכבוד הרמוס ממילא של המועדון מלמדת יותר מכל על משבר הזהות והקיום בו שרויה הפועל פ"ת. במונחים אוניברסליים יותר, זאת כמעט אנרכיה.

לעוול שנגרם בקיץ לניר לוין, גדול שחקני המועדון ב-25 השנים האחרונות, שהשאיר את הקבוצה בליגה בעונה שעברה, יש חלק קטנטן באובדן הדרך. מדוע אפילו לא הזעיקו אותו באמצע העונה, כאשר הוא היה פנוי? גם לא ברור. בכל מקרה, לוין הוא עדיין האיש הכי מתאים להרים את הפועל פ"ת מהקרשים (בהנחה שהוא לא יהיה בהפועל ת"א בעונה הבאה). בטוח שהוא גם יקבל מעט יותר כבוד מהאוהדים, שחלקם עוד זוכר אותו נוגח לחיבורים באורווה. במצבו, אולי גם עדיף ללוין ללכת אחורה, לבנות משהו משלו, מאפס, להתחיל בליגה הלאומית ולעצב קבוצה לליגת העל. במצבה של הפועל פ"ת, לוין יוכל במעט לחבר בינה לבין שורשיה, ואולי להיות סוג של קטליזטור לתהליך הבראה דוגמת בני סכנין.

פניות הצופים הרבות על חוסר היכולת שלהם בשבועות האחרונים לצפות באירועי ספורט שמשודרים רק ביס או בהוט, מעידות לא מעט על חולשתו של הציבור. קל לכולם למחות על העושק, קשה יותר להתמיד ולא ליפול לפיתויים. מותר גם להסתכל על מלחמת הבוץ הזאת אחרת: יכול להיות שלטווח הארוך היא תיטיב עם הצופה הלא מוגן מפני הרגולטור, ותצמצם את השחיקה בכיס.

עבור שני הערוצים החדשים של ספורט 5, למשל, שנקלטים רק ביס, מדובר במכשול לא קטן בפני השגת מספר המתחברים המצדיק את קיומם. אחרי שצ'רלטון רכשה את זכויות השידור לליגת העל גם בעונה הבאה, איזו סיבה הגיונית נותרה כדי לא להצטרף לחרם הצרכנים? עוד משחק בליגה הספרדית? עוד משחק NBA בחמש בבוקר? או אולי תגרו אותנו בכדורסל ישראלי? לקהל הצופים הממוצע, שהוא גם הרוב המכריע, לא צפויה דילמה קשה.

"אתם מבינים למה לא צריך לקנא ביוסי מזרחי" (ההסתת וגם וירשת? שלמה שרף מגיב לקריאות הקהל בטדי כנגד מאמן בית"ר)

"האוהדים מוסתים על ידי התקשורת" (יוסי אבוקסיס ברגע של חנופה לבוסים, אבל שוכח מה אמר שביט אלימלך לקהל של הפועל ת"א לפני שבועיים)

"לא חזינו פריצה של הקהל למגרש" (ניצב אילן פרנקו מסגיר במשפט את בעיית המודיעין של משטרת ישראל)

אם להיצמד לרגע לעולם המושגים של ההמון, שבוחר את שחקן העונה לפי האלופה, שמעון גרשון עונה יותר מכל אחד אחר לקריטריונים האלה. רק טברטקו קאלה השפיע יותר על הקבוצה שלו. דווקא לקראת החגיגות מול הפועל ת"א, מותר כבר לבחור את גרשון לשחקן העונה של בית"ר. תסתכלו עליו ותראו את בית"ר החדשה, לרע אבל בעיקר לטוב: רכה מבחינה מקצועית אבל חזקה מנטלית, לא מפרקת את יריבותיה אבל גם לא מתפרקת תחת הלחץ והציפיות, שקולה על המגרש, רצינית, וכן, אלופה. גרשון הצליח להשפיע על סגנון המשחק של בית"ר כמעט יותר מכל שחקן אחר (לראיה מאזן הספיגות של הקבוצה), אבל להשריש את החוסן המנטלי שהפך אותו למה שהוא.

האליפות של בית"ר שייכת קודם כל לחומר השחקנים הישראלי שלה, שהצליח להתעלות מעל כל המניפולציות והרעל והביא אליפות לקבוצה שכל דבר חוץ ממקום ראשון לא היה מתקבל על הדעת (אין הרבה תקדימים לכך בהיסטוריה, נכון קלינגר?). חומר שחקנים ששמר על מסגרת קבוצתית ואווירה בריאה בחדר ההלבשה, בלי משענת מהנהלה, בלי בוס תומך או מאמן נערץ. אליפות של שמעון גרשון, שהתעלה מעל כל הנחות הייסוד בקיץ, לפיהן הוא לא ישתלב בסיר הלחץ בטדי והפאשלה שלו מול נבחרת רוסיה מלמדת על סוף דרכו המקצועית. ישנם מעט מאוד אנשים בספורט הישראלי שמצליחים לסתור באופן כל כך גורף את התדמית שהדביקו להם אנשי התקשורת או הקולגות לענף. גרשון עשה זאת, וכמו הגדולים מכולם באמת, לקח תואר אליפות עם שתי קבוצות שונות.