הקיד נגד קיד

אחרי הסדרה עם וושינגטון, שהסתיימה בסוויפ של קליבלנד, אמר לברון ג'יימס שהוא לא חושב על שום דבר מלבד על אליפות. עד לטבעת המיוחלת יש לו עדיין שלוש סדרות לעבור, ואם לא ניקח בחשבון את הנוק אאוט הצפוי והחד צדדי על הוויזארדס, הרי שהפלייאוף של הקאבלירס מתחיל עכשיו, נגד הניו ג'רזי נטס.

לקליבלנד היה את מאזן הבית הטוב ביותר במזרח (11:30) בעונה הרגילה, יחד עם טורונטו. אלא שמול הקאבלירס תעמוד הקבוצה שהדיחה את הראפטורס בסיבוב הראשון. אחרי הניצחון במשחק הראשון בטורונטו, ניו ג'רזי שמרה על ההגשות וניצחה במערכה כולה. האם ג'ייסון קיד ו-וינס קרטר מפחדים מהביתיות של הקאבלירס? כנראה שלא.

המשחק לא ישודר בטלוויזיה, והמדקדקים יוכלו לצפות בו על מסך ענק בפאב "מ.א.ש", דיזנגוף 275, ת"א. את שידור כל המשחקים יש לאשר ולתאם בטלפון 050-5757515.

מאזנים: קליבלנד 32:50; ניו ג'רזי 41:41
מאזן פנימי בעונה הרגילה: 1:2 לקליבלנד

בעשור שבו הדומיננטיות של המערב היא כמעט מוחלטת, ניו-ג'רזי היא ללא ספק אחת הקבוצות הבולטות במזרח, לא כל כך בגלל ההישגים – גמר עם הפסד ידוע מראש מול הלייקרס - ויותר בגלל היציבות שהיא גיבשה לעצמה והנוכחות הקבועה בפליי-אוף, מאז שהגיע אליה ג'ייסון קיד (ואם אתם מתעקשים, מאז שעזב אותה סטפון מארבורי). למרות הירידה האיטית והעקבית בכושר הקבוצתי- בד בבד עם ההזדקנות של קיד - אם יש משהו שאסור לזלזל בו, הרי הוא ניסיון הפליי-אוף של הקבוצה מעבר להאדסון.

קליבלנד היא בדיוק ההפך. קבוצה שעתידה הגדול, אם לשפוט לפי הכוכב שמוביל אותה, עוד לפניה. עם כל שנייה שעוברת לברון ג'יימס נהיה רק מפחיד עוד יותר, ואחרי שנותר הנציג היחיד מהדראפט של 2003 – דרקו מיליצי'ץ, כרמלו אנתוני, דוויין ווייד וכריס בוש כבר עפו – הוא יכול, בהופעתו השנייה בלבד בפלייאוף, להראות למה הוא הנציג בולט של דור העתיד ולהגיע לגמר האזורי.

ואיכשהו, למרות שניו-ג'רזי, עם מאזן מעליב של 50 אחוז, בקושי הגיעה לפלייאוף וקליבלנד עשתה לרגע קולות של מי שרוצה לקחת המזרח לאורך כל העונה, הפורמה בה נמצאת ניו-ג'רזי, החזרה של ריצ'ארד ג'פרסון והניסיון, יכולים לעשות חיים קשים לקליבלנד.

על מייק בראון אומרים שהוא מסתדר מצוין עם לברון. אז אומרים. בינתיים, מהסגל הבינוני שנבנה סביב הפנומן, לא השכיל בראון להביא את מייק ביבי באמצע העונה, שלא לדבר על הויתור האדיוטי על קרלוס בוזר. לאור העובדה שקליבלנד היא לא הקבוצה המלהיבה שאפשר היה לצפות שתהיה, קשה לומר אם יש לבראון פילוספייה אמיתית מעבר לאמונה עיוורת בכוכב הגדול שלו. הרוטציות שהוא עושה עם לארי יוז, בין רכז לשוטינג גארד, חילופים שלו עם לברון והשימוש המינורי שלו בספסל, הן לא משהו לא מעידים על מאמן עם תפיסת עולם מרתקת. דאג קולינס הגיע עם אסטרטגיה דומה שלוש פעמים לגמר המזרח, אבל היה זה פיל ג'קסון שלקח את מייקל ג'ורדן לאליפות. זה אומר שעל בראון, כמו על לברון, עדיין מוטלת חובת ההוכחה בפלייאוף.

על לורנס פרנק אומרים שהוא מסתדר מצוין עם קיד. כנראה שהם יודעים מה הם אומרים. למרות הגיל המתקדם וההיחלשות באמצע העונה, קיד נתן עונת טריפל-דאבל למופת (וגם סיבוב ראשון מהחלל עם ממוצע של 14 נקודות, 10 ריבאונדים ו-13 אסיסטים), והוא עדיין שחקן שעליו הנטס קמה ונופלת. הבעיה היא שניו ג'רזי היא קבוצה שבנויה על שלושה סופרסטארים בלבד, וצוות מסייע עם איכויות של מוכרי נקניקיות. במהלך העונה, כשריצ'ארד ג'פרסון שוב היה פצוע ועל אף עונה אישית מצוינת של וינס קרטר, זה לא הספיק. מול טורונטו הירוקה ועם ג'פרסון בריא, דווקא כן.

קשה להסיק משהו מקליבלנד אחרי סוויפ על וושינגטון פצועה, נטולת ארינס ובאטלר – וחבל, כי ההתמודדות של קליבלנד עם השלישיה ג'יימסון-ארינס-באטלר יכלה ללמד הרבה על ההתמודדות שלהם עם השלישייה קרטר-ג'פרסון-קיד - אבל לפחות ברמה המנטאלית נראה שהם מוכנים יותר מבעבר (וסוויפ הוא סוויפ). גם מהנתונים של לברון מול הנטס במהלך העונה – 30 נקודות, שבעה ריבאונדים וחמישה אסיסטים למשחק, אין יותר מדי מה ללמוד, שכן הוא לא סבל מהשמירה של ג'פרסון.

דווקא הסיבוב הראשון של ניו-ג'רזי הוא נייר לקמוס מעניין. כל התותחים הקפיצו משמעותית את ממוצעים, הקבוצה נראית מחוברת כשהניסיון היה פקטור משמעותי מול הגיוון, המהירות וההתלהבות של טורונטו הצעירה. גם העצירה של כריס בוש, שלמעט השחק האחרון בסדרה נשנק לחלוטין, היא מעניינת בהקשר הזה. לברון אמנם הוכיח בשנה שעברה שהוא לא רואה את הפוסט-סיזן ממטר, אבל אם ג'פרסון וקרטר ינטרלו אותו באותה דרך מתסכלת שעשו לבוש, קליבלנד תהיה בבעיה.

לאף קבוצה אין יתרון משמעותי באף עמדה, למעט היתרון הברור של אילגאוסקס בסנטר (הנטס היא קבוצה שהריבאונדר המצטיין שלה הוא הרכז). כדי לנצל את היתרון הזה קליבלנד צריכה לצאת מהמשחק הרגיל שלה ולהתחיל לשחק עליו, מה שעלול להוציא דווקא אותה מאיזון (וראינו מה קרה לדאלאס שניסתה להגיב להרכב של גולדן-סטייט). נתון מוזר שעולה כשמסתכלים על המפגשים בין שתי הקבוצותבעונה הרגילה, הוא היתרון בולט של לארי יוז על קיד בכל משחק. עם הכושר הנוכחי של קיד, והאופציות שנוספו לו עם שובו של ג'פרסון, קשה לראות את זה קורה גם בסדרה הזו, אבל זה בהחלט עשוי להיות מץ'-אפ מרתק.

מה שכן, הנטס היא קבוצה שבה היתרון של לברון בעמדה שלו ובגיוון התפקידים, כמעט ולא מהווה פקטור, שכן יש ל תשובה כמעט לכל ספין עם חילופים של ג'פרסון וקרטר. הגנתית, אפשר לומר שבעמדות 2-3, ניו-ג'רזי היא קבוצה שמהווה בעיה לכל מי שמתייצב מולה. יום טוב של הטרויקה המובילה, והלך עליך.

בפלייאוף 89' שיקגו שיחקה לאורך כל הדרך ללא יתרון ביתיות, הגיעה עד לגמר האזורי והיתה רחוקה משחק אחד מלנצח את דטרויט, שלבסוף לקחה את האליפות בסוויפ על הלייקרס. זה היה הפלייאוף שבו היה ברור באופן סופי, שמייקל ג'ורדן הוא לא סתם עוד שחקן ((אגב, שיקגו הדיחה בדרך את הניקס של פטריק יואינג וריק פיטינו, שבאותה עונה היתה במאזן 6:0 מול דטרויט. אם הן היו נפגשות זה יכול היה להיראות כמו דאלאס מול גולדן סטייט). מלברון עדיין לא ראינו תצוגת פלייאוף ברמה הזו – זה בסדר גם לג'ורדן לקח זמן - והרבה תלוי ביכולת שלו להתעלות דווקא מול קבוצה כמו ניו-ג'רזי. אם הוא יצליח להתעלות מעל לקרטר וג'פרסון ולהוביל את קליבלנד, יהיה ברור שמדובר ביורש החוקי. אם לא, נצטרך לחכות עוד שנה ולהאמין.

ניו-ג'רזי של אחרי סיבוב ראשון מול קבוצה איכותית ממנה, נראית מוכנה, אם לא לקחת את הסדרה לפחות לתת פייט. שני המשחקים הראשונים בקליבלנד יכתיבו את הטון – אם קליבלנד תנצח את שניהם, היא תגמור את זה מהר. אם הנטס יגנבו אחד, נלך לשבעה משחקים, שבסופם נראה מי כאן הגבר.