אכזרי זה יפה?

אוי, כמה רצינו שזיזו יפרוש עם גביע עולם נוסף ביד. זיזו הגדול בטח היה מכריע את הגמר בגרמניה אם הוא היה על המגרש ולא בחדר ההלבשה, באיזה מהלך קרוסלה גאוני שהיה משגר מאות אלפי צרפתים לשאנז אליזה כמו אז, ב-1998. אבל אחרי האדום שספג, כשמטראצי נכנס לו עם החזה בראש, הקוסם מארץ הבאגט לא יכל להשפיע על המשחק, שהלך לבעיטות עונשין. בלי זידאן, גם לא היה מי שיבעט פנדלים כמו שצריך בנבחרת הטריקולור והגביע הלך לרומא. צודק? לא בטוח. אכזרי? לגמרי כן.

בכל מקרה, שאלת הפנדלים מתחדדת לקראת רבע גמר גביע המדינה. האם מדובר בהכרעה ספורטיבית טהורה או שמא עיוות שנוצר כתוצאה ממצוקה. עצם השימוש בבעיטות מ-11 מטר להכרעת משחקים בשיטת נוקאאוט הוא כנראה פטנט ישראלי. יש טענה לא מבוססת שדו-קרב הפנדלים הוצע לראשונה לפיפ"א על-ידי ההתאחדות הישראלית, בעקבות הדחתה של נבחרת ישראל ברבע גמר אולימפיאדת מקסיקו (1968) על-ידי נבחרת בולגריה. המשחק הסתיים בתיקו והנבחרת הודחה בהגרלה בגלל פתקים שנשלפו מסומבררו. עם או בלי קשר, פיפ"א התחילה להשתמש בנקודה הלבנה במוקדמות אולימפיאדת מינכן 1972, ובמשחק בין צרפת לגרמניה בחצי הגמר בספרד 1982 נבעטו לראשונה בעיטות הכרעה במונדיאל. מאז, הויכוח האם מדובר בשיטה הוגנת רק נמשך.

שייע פייגנבוים, גיבור אותו משחק מפורסם מול בולגריה, נגד השיטה הקיימת: "אני חושב שזה צריך להיגמר ספורטיבי, כדורגל נטו – מי שיותר טוב מנצח. אם משחק אחד לא מספיק אפשר לעשות משחק נוסף, ואם גם הוא נגמר בלי הכרעה אחרי 120 דקות, אז כן לעשות פנדלים. זה טוב לקהל, נותן עוד הכנסות לקבוצות, עניין ומתח, בקיצור טוב לכולם". על חלקו בהיסטוריה הוא אומר: "אצלנו, מול בולגריה, היו פתקים, אפילו לא מטבע ובטח לא פנדלים. לא ראינו בכלל האם שמו פתק עם השם של ישראל בכובע. במשחק עצמו כבשתי את השער בדקה ה-90, השוויתי ל-1:1 וזה כואב שבסוף אתה לא עולה, למרות שלא הפסדת".

אבי נמני, אחד מגדולי הפנדליסטים בכדורגל הישראלי, לא מסכים עם שייע: "אני חושב שזו שיטת ההכרעה הטובה ביותר, מכיוון שב-120 דקות קבוצה טובה יותר צריכה להכריע את המשחק. אם תופסים יום לא טוב, זה לגיטימי שהקבוצה השניה תנצל את זה. המפעל הוא גם בשביל הסינדרלות וזו שיטה מצוינת. לא הייתי מוסיף עוד משחק, לא משנה כלום".

ב-26 השנים האחרונות, גמר הגביע הישראלי הוכרע לא פחות מ-9 פעמים בפנדלים, 3 מתוכן לטובת מכבי ת"א. בגמר גביע העולם, לעומת זאת, נעשה שימוש בבעיטות העונשין רק פעמיים מאז שהפנדלים הוכנסו לתוקף (1994, 2006). רוברטו באג'יו האומלל בעט לשמיים את הפנדל המכריע מול ברזיל בגמר 94', שנתן לנבחרת הסמבה את הגביע, וסידר לקשר האגדי עם הצמה כתם קטן. כי ככה זה עם הפנדלים – אתה יכול לכבוש 200, אבל יזכרו לך רק את ההוא המכריע שהחמצת. המצדדים בשיטה אומרים שזה הדבר הכי דומה בכדורגל לקרבות הגלדיאטורים של פעם. אחד על אחד בזירה, כולם מסתכלים לנקודה אחת בהיכל, ופעולה אחת היא כל ההבדל בין חיים למוות. מעין טקס חניכה על הדשא, שבו מתעלים הגיבורים על החלשים. ככה מפרידים את הילדים מהגברים בעולם המודרני.

אלון חזן, מאמן אשדוד, בעד: "פנדלים זאת שיטה אכזרית, אבל טובה. היא מוסיפה עניין וריגושים, ונותנת עניין לקבוצה קטנה שיכולה להפתיע קבוצה גדולה. אם נניח הולכים למשחק נוסף ונותנים עוד 120 דקות, יכול להיות שהיא לא תוכל לשחזר את היכולת שוב. היה בזמנו גם את העניין של שער זהב, וזה היה הרבה יותר אכזרי. אם ספגת בדקה ה-92, אבוד לך. אי אפשר לחזור אחר כך למשחק. פנדל זה דבר מרגש, לפעמים אתה יוצא עם תחושה ענקית גם אחרי 0:0 מסריח בגלל שהפנדלים מרגשים. השמחה והעצב מתפרצים יחד, הכל מתערבב".

ללופא קדוש, שהפסיד בגמר הגביע עם הפועל באר שבע להפועל ר"ג, יש הצעה מקורית כדי למנוע את העיוות שיוצרת שיטת הפנדלים: "ברוב המקרים בפנדלים יוצא שהקבוצה הטובה מפסידה. זה קצת אכזרי מפני שבאה קבוצה במשחק חד פעמי, עושה בונקר ואם בסופו של דבר זה מצליח היא עוברת שלב. אבל כשיש שני משחקים זה אחרת. צריך לדעתי לשנות את זה, שיהיה כמו אצל הספרדים – בית וחוץ. את הגמר אולי אפשר להכריע בפנדלים, אבל עדיף לעשות עוד משחק. הייתי קובע שצריך לבעוט את הפנדלים בתחילת המשחק או במחצית, למקרה שתהיה תוצאת תיקו בסוף. ואז אם הפסדת בבעיטות הכרעה, יש לך אפשרות לתקן, וגם לא צריך הארכה אחרי 90 דקות. ככה הקבוצות הקטנות לא ישחקו סגור, ויחפשו לנצח את המשחק גם נגד קבוצה חזקה. ומאידך גם לגדולה תהיה מוטיבציה".

גברי לוי, שבתור יו"ר התאחדות בעברו הלא רחוק שמע הצעות כאלה ואחרות לגבי השיטה הקיימת, משלים איתה בלב כבד: "לדעתי הטוב ביותר היה לעשות כמו באנגליה – שני משחקים. אם נגמר בתיקו לעשות משחק שני ורק אז לעשות פנדלים. הבעיה היא שהלוח אצלנו כל כך עמוס, שקשה מאוד למצוא זמן לעשות את זה. אף אחד לא שכנע אותי עם שיטה יותר טובה. קבוצה שלא מצליחה לנצח ב-90 דקות שתיקח את הסיכון להפסיד בפנדלים".

עד שימצאו משהו שיחליף את הפנדלים, נצטרך להישאר עם השיטה הקיימת, אליה צריך להתכונן באופן מדוקדק כדי לנצח. תשאלו את איציק קורנפיין או את יינס להמאן, שהגיע עם פתק מוכן לקרב הפנדלים מול ארגנטינה, בו היה רשום לו לאן כל שחקן יריב רגיל לבעוט. מחקר אקדמי, שנערך בישראל סביב הסוגיה לאן מוטב לבעוט את הפנדל, המליץ על הפינה הימנית העליונה. אנשי הכדורגל איתם דיברנו פחות שמים את מבטחכם בממצאים אמפיריים. "אני בוחר את החמישה הטובים ביותר, אבל אני חושב שזו שגיאה שהאחרון יהיה הבועט הטוב ביותר", סבור שייע פייגנבוים. "הראשון לדעתי דווקא נותן ביטחון לאחרים. אם הוא מכניס, השני בא בביטחון ומכניס. פנדליסט טוב לא יחמיץ, ולכן את הבועט הטוב ביותר שלי הייתי שולח לכדור הראשון. לפעמים יש מקרים שמאמן מחליט לאיזה פינה בועטים, לא משנה מה השוער עושה, כמו למשל לשלוח את כל 5 הבעיטות ימינה.

"יש כאן הרבה פסיכולוגיה, ודברים שיכולים לעשות בעיה לשוער", ממשיך פייגנבוים. "יש שחקנים שמסתכלים לשוער בעיניים, רואים את התזוזה שלו ואז נותנים לצד שני. אני כשחקן נהגתי לבעוט חזק מאוד, ובדרך כלל הייתי מבקיע. יש שחקנים שנכנסים ללחץ אימים בגלל הקהל, אבל אתה צריך להיות שחקן שמאמין בעצמך ולא בא סתם על מזל. לכן יש כאלה שלא צריכים לבעוט פנדלים".

לאלון חזן יש גישה אחרת לנושא: "אני לא אגיד כלום לשחקנים לפני המשחק, עדיף שהם ירצו לבעוט ולא שאני אבחר אותם. מי שיש לו את הביטחון, שייקח. אני רק אומר להם שאני סומך עליהם. זאת לא רק מיומנות, אלא הרבה מזל".

"שוערים מצטיינים היום בעצירות פנדלים", מסכם אבי נמני. "הם מזנקים הרבה לפני הבעיטה. שחקן צריך להתעלם מהכל, להיות מאוד מפוקס. לפני הבעיטה אתה מסתכל על השוער, אם אתה רוצה ואם לא, והכיוון משתנה כל הזמן. אין רגע ספציפי שבו אני מחליט לאן לבעוט. בכל מקרה, ניצחון בפנדלים הוא מתוק כמו כל ניצחון".