פוסט דראפט: הבכירים

למרות שעות המתנה ארוכות, הדראפט עבר עלינו מהר מאוד. כמו שתמיד אמרו לנו: הזמן עובר כשנהנים. הגיע הזמן לנתח את מה שהתרחש במהלכו, כאשר גם כאן ייעשה הדבר בשלושה חלקים (היום בחירות 1-9) ובאופן הבא: אנחנו ניזכר במה שנכתב במוק דראפט של וואלה! פוטבול, כדי לראות מה הלך בהתאם לציפיות ומה לא, בזמן שעל הדרך ננסה לזהות את ההיגיון (או חוסר ההיגיון) שמאחורי ההחלטות שהקבוצות קיבלו בסופו של דבר.

הריידרס: בחירה צפויה, לכן אין צורך להרחיב עליה דיבור בשלב זה: כישרונותיו של ראסל, כמו גם מידת התאמתו לריידרס, תוארו במסגרת המוק דראפט שלנו לפני כמה ימים. אכן, אוקלנד הרוויחה קוורטרבק בעל נתונים פיזיים ומנטאליים מצוינים, שעשויים לעזור לו לשרוד את תקופת הבנייה הקשה שצפויה להתקפת קבוצתו החדשה. השאלה החשובה כרגע היא מי אמור לאבטח את ראסל, אחרי שקו ההתקפה של הריידרס בעונה הקודמת ייזכר כאחד הגרועים בהיסטוריה של המשחק?

עם שאלה זו היו אמורים הריידרס להתמודד דרך שאר הבחירות שלהם ביום הראשון של הדראפט, אך לא עמדו במשימה זו. אין כל הצדקה לכך, שמתוך 4 בחירות (בנוסף לזו של ראסל) ביום הראשון של הדראפט הם בחרו OL אחד בלבד (תאקל מריו הנדרסון). אין כל הצדקה לבחור טייט אנד בסיבוב השני, בזמן שגם ראין קליל (הסנטר הטוב בדראפט) וגם ג'סטין בליילוק (לדעת רבים הגארד הטוב בדראפט) – עדיין נמצאים על הלוח.

עקב העובדה שהריידרס לא ניצלו אפשרות להתחיל כבר היום בבנייה מסודרת של קו ההתקפה העתידי, אותם השחקנים שאיפשרו 72 הפלות קווטרבק בעונה שעברה – הם פחות או יותר אלה שהולכים להגן על ראסל בעונתו הראשונה בליגה (במידה וישחק בשלב כזה או אחר שלה), מה שלא מבשר לו טובות רבות.


הליונס: וואלה! פוטבול המליץ לליונס לבצע טרייד למטה עם טמפה, בכדי להרוויח בחירות דראפט נוספות שאמורות היו להתחיל בבניה מסודרת של הגנת הקבוצה. הם בכל זאת התפתו לקחת את קלווין ג'ונסון, ואפשר להבין אותם. מייק מארץ, לאורך שנות עבודתו בסט לואיס, הריץ התקפת מסירה קטלנית עם אייזק בריוס וטורי הולט, לכן אין ספק כי יצליח להביא גם את הצמד ג'ונסון-וויליאמס ליכולת דומה. ישנה אף אפשרות שיכולת ההתקפה של דטרויט בכללותה תתקרב באיזשהו שלב לזו של הראמס בסוף שנות התשעים (בחירתו של דרו סטנטון בסיבוב השני היא צעד נוסף בכיוון הזה).

אבל מישהו צריך להזכיר למארץ, כי באמצע שנות התשעים לליונס כבר הייתה התקפה מסוג זה עם ברי סנדרס, הרמן מור, קווין גלובר ולומאס בראון. יתרה מזאת, התקפה זו הובילה אותם למשחק הוויילד-קארד נגד פילדלפיה איגלס ב-1995, והם אף הבקיעה במהלכו 37 נקודות שלמות! הבעיה "הקטנה" הייתה 58 הנקודות שהליונס ספגו באותו המשחק.

מוסר השכל – בלי ההגנה זה אף פעם לא עובד. נכון שהליונס השכילו לקחת את אקיקה אלמה-פרנסיס (DE) ואת ג'ראלד אלכסנדר (S) בסיבוב השני – ספק גדול אם אלה יהיו השחקנים שמסביבם תיבנה הגנה חזקה. עם לה-רון לנדרי זה היה עובד טוב יותר.


קליבלנד: ללא ספק, דראפט לא רע בכלל באופן כללי. אם כי בחירתו של תומאס לא הייתה הכרחית, וניתן היה לנצל אותה בצורה טובה יותר. בעמדת התאקל השמאלי כיום יש לבראונס את קווין שאפר, שהובא בתקופת ה-FA לפני שנה תמורת חוזה של 36 מיליון דולר לשש שנים. נכון, שאפר איננו סופרסטאר, אך באותו זמן הוא נחשב לתאקל יציב מעל הממוצע, והוא רק בן 27. אם כבר, אז העמדה החסרה בקו ההתקפה של קליבלנד היא גארד ימני, לצידו של אריק שטיינבך. אם הבראונס לא רצו לקחת את בריידי קווין בשלב כל כך מוקדם, הם היו צריכים למלא צרכים שנחוצים להם יותר מהתאקל השמאלי, כלומר ההגנה (מקום 27 בליגה אשתקד). לכן במקרה הזה לה-רון לנדרי או גיינס אדאמס היו מועילים יותר לקבוצה.

באשר לסיפורו של קווין, וואלה! פוטבול ראה אותו כבחירה מס' 3, וממשיך לראות אותו כשחקן שראוי היה להיבחר שם. האנשים נוטים לזלזל בעובדה שהנ"ל שיחק בהתקפה עם מוציאים לפועל גרועים ועם הגנה מזעזעת. חכו ותראו מה קווין יחולל בקבוצה טובה יותר (במידה והבראונס יצליחו לבנות אחת כזו). היות וזאת היא דעתנו, הטרייד של קליבלנד שהביא להם את קווין במקום ה-22, הינו טרייד ראוי לכל הדעות, למרות שהיה כרוך בוויתור על בחירה בסיבוב הראשון בדראפט הבא. מתפקידו של קווין הוא לא לגרום לקבוצתו החדשה להצטער על וויתור זה.

טמפה ביי באקנירס: לבאקנירס היו שתי אופציות: לעשות טרייד עם הליונס (כפי שהעריך וואלה! פוטבול) בכדי לקחת את קלווין ג'ונסון, שהיה ממלא את הצורך הדחוף ביותר של קבוצתם; או להתחיל בבנייה מחודשת של הגנת הקבוצה. הם הלכו על האופציה השנייה, כי נזכרו, ככל הנראה, שמה שהביא לטמפה את הסופרבול בעונת 2002 לא היו רסיברים, אלא שחקני הגנה שהרכיבו את אחת היחידות הטובות בהיסטוריה: סימיאון רייס, וורן סאפ, דריק ברוקס, שלדון קוורלס, רונדה ברבר, בריאן קלי, ג'ון לינץ' ועוד (אני יודע, שימי מנסה כרגע לתלוש את שערותיו).

היות שכך הבאקנירס החליטו, הם בחרו חמישה שחקני הגנה מבין שש הבחירות הראשונות שלהם בדראפט, כשבראשם גיינס אדאמס, הפאס-ראשר הטוב בדראפט הנוכחי (סימאון רייס החדש?). עדיין לא ברור, כמובן, כמה מתוך השחקנים שנבחרו יצדיקו את בחירתם, אך עצם החלטה, הדרך שהביאה אליה ועקביות הביצוע שלה, עוררו את הערכתו של המדור וגרמו לו להסכים עם הדרך שננקטה.


אריזונה קרדינלס: נכון, הצורך הבסיסי ביותר בקבוצה הוא התאקל שמגן על צידו "העיוור" של הקוורטרבק. נכון, זוהי אחת העמדות החשובות על המגרש. אבל נכון גם שחוץ מג'ו ת'ומאס, לא היה אף תאקל בדראפט הנוכחי שאמור היה בכלל להתקרב לחמישייה הראשונה. בנוסף, במקרה שבו לקבוצה יש כל כך הרבה חורים, כמו אצל הקרדינלס, השיקול המוביל לקראת הבחירה הראשונה לא אמור להסתכם בנכונות למלא את הצורך הבולט ביותר בכל דרך אפשרית, אלא בנכונות לקחת את השחקן הטוב ביותר ברשימת הנותרים מבין העמדות, בהן ישנו צורך כלשהו.

ככל הנראה, צוות הניהול של אריזונה צריך לשבת ולשנן את הכללים הבסיסיים הללו, היות שהם עשו את הפדיחה הראשונה של הדראפט בכך שבחרו את לווי בראון. וואלה! פוטבול הזהיר בצורה מפורשת את קבוצות ה-NFL לא לבנות על בראון בתור מגן יעיל של הצד העיוור של הקוורטרבק, היות שרגליו לא מספיק זריזות! לא סתם הוצג בראון בתור בעקר חוסם במצבי ריצה. לא לחינם הוזכרה העובדה שמט ליינארט שמאלי, מה שיכריח את בראון להסתבך בכך שיאלץ לאבטח את צידו העיוור מצד ימין, או לחסום עבור הרצים מצד שמאל. הרי לא לחינם עקב הנאמר לעיל מוקם בראון על ידנו בסוף העשירון השני. אז למה לא לה-רון לנדרי? למה לא אדריאן פטרסון? למה לא פטריק וויליס? למה לא להקשיב למה שהאנשים שבאמת מבינים אומרים? (ואנחנו, כידוע, הכי מבינים ביקום).


וושינגטון רדסקינס: אם היו הרדסקינס חושבים בדרך שבה חשבו הקרדינלס, הם היו לוקחים את ג'מאל אנדרסון, היות שהצורך הבולט שלהם הוא DE, ואנדרסון הוא הקיצוני ההגנתי השני בדראפט אחרי גיינס אדאמס (אותו היו אמורים לקחת על פי המלצתנו). כידוע, אדאמס כבר נבחר על ידי הבאקנירס, אך למזלם הרדסקינס התעשתו מהר, נקטו בכללי החשיבה הנכונים ולקחו את לה-רון לנדרי, השחקן הטוב ביותר ברשימה בשלב זה מבין אלה שמשחקים בעמדות המבוקשות בוושינגטון.

בשילוב עם שון טיילור, לנדרי יהווה קומבו קטלני, היות שהוא מביא איתו שתי תכונות שמעולם לא היו ולא יהיו אצל טיילור: יכולת כיסוי ושכל. יש לציין שאדם ארצ'ולטה, שלא הצטיין גם הוא בתכונות שהוזכרו לעיל, עזב בתקופת ההעברות, ולכן הוספתו של לנדרי הינה חיונית במיוחד עבור הקבוצה בשלב הזה. אין לשכוח את יכולת המנהיגות של לה-רון, שתאפשר בשלב מסוים לגבש את ההגנה סביבו, מה שעשוי לשפר את מצבם העגום עד כה של סניידר ושות', שאחרי שבחרו בלנדרי, הלכו להשלים שעות שינה היות שלא היו להם יותר בחירות ביום הראשון של הדראפט.

מינסוטה וייקינגס: אחרי שכפי שצפינו הוייקינגס לקחו את אדריאן פיטרסון בבחירה הראשונה כדי להפכו בעתיד למרכז ההתקפה שלהם, הם התפנו למלא את צרכיהם העיקריים, אשר כרוכים במשחק המסירה משני צידי הכדור. כזכור, הנתונים שלהם בשני תחומים אלו בעונה שעברה לא היו מחמיאים כלל, במיוחד בצד ההגנתי (מקום אחרון בליגה).

כדי לשפר נתונים אלו, בחרו הוויקינגים בסיבוב השני בסידני רייס, פוזשן רסיבר מוכשר מאוד, שיהווה חשיבות רבה לקוורטרבק צעיר כמו טרווריס ג'קסון בתור מטרה גדולה בטווחים קצרים-בינוניים. בסיבוב השלישי הם "גנבו" את מרקוס מאקולי, מגן הפינה, שעל פי ההערכות המוקדמות היה אמור להיבחר בסוף סיבוב הראשון – תחילת סיבוב שני. בסיבוב הרביעי הם "גנבו" גם DE בשם בריאן רובינסון, פאס-ראשר מהיר (אם כי לא הכי פיזי בעולם), שבמשקל 258 פאונד רשם מספרים סנסציוניים בקומביין: 4.67 שניות ב-40 יארד, 40.5 אינץ' בקפיצה לגובה (וואו!), ו-6.89 שניות במבחן "שלושת הקונוסים". כלומר, "על הנייר", הוייקינגס גם הביאו שחקן פרנצ'ייז וגם מילאו את צרכיהם - אכן דראפט מחושב מאוד, כפי שהיה מצופה מבראד צ'ילדרס.


אטלנטה פאלקונס: אטלנטה העדיפה שלא לבצע מהלך שחשבנו שהיא תעשה (הטרייד-דאון עם הראמס), אך עדיין בחרה שחקן בעמדה, שהערכנו – הקיצוני ההגנתי. רק במקום אדם קריקר במקום ה-13 היא בחרה בג'מאל אנדרסון במקום השמיני. אכן, ישנה אפשרות כי הטרייד כלפי מטה היה מיותר עבורם, היות שבמעלה הייתה להם כמות בחירות גדולה מאוד – 11 בסך הכול.

אחרי שלנדרי נעלם מהלוח, היה ברור שבעקבות עזיבתו של פטריק קרני הפלקונס ילכו על ה-DE הטוב מאלה שנשארו. בחירה זו עשויה להפוך את הצמד אייברהם-אנדרסון לאחד הטובים ביותר בליגה. מבין שאר הבחירות של אטלנטה ניתן לציין כמה וכמה "גניבות" מובהקות, שבראשן קריס יוסטון, מגן הפינה הנהדר שהתדרדר באופן כלל לא צפוי מאמצע סיבוב ראשון לאמצע הסיבוב השני. לכן, בנוסף לצמד המוזכר לעיל בקו ההגנה הקדמי, לפאלקונס עשוי להתפתח צמד לא רע בכלל גם בקו האחורי בדמותם של דה-אנג'לו הול ויוסטון. אין לשכוח גם את הגארד ג'סטין בליילוק, שאמור היה גם הוא להיבחר בסיבוב הראשון; ואת מגן הפינה דוויד אירונס, אשר איכשהו הגיע מאזור הסיבוב השלישי לסיבוב השישי.


מיאמי דולפינס: בחירה מוזרה מאוד משתי בחינות: אחת - התופס איננו נכלל בין הצרכים המיידיים של מיאמי; שתיים – טד גין ג'וניור הוא רסיבר נהדר וגם מחזיר בעיטות מצוין, אך לא בצורה שמצדיקה את בחירתו בעשירייה הראשונה. את הצרכים של הדולפינס לפני הדראפט ניתן לדרג באופן הבא: קו ההגנה האחורי (ראו את הניתוח במוק-דראפט), קו ההתקפה (תאקל שמאלי וגארדים), קוורטרבק, קו ההגנה (גם ג'ייסון טיילור לא יכול להכריע כל משחק לבדו), ורק אז רסיבר. צ'יימברס ובוקר לא אשמים בכך שלקבוצה לא היה קוורטרבק וקו התקפה בעונה שעברה, תשאלו את רנדי מוס.

בעמדה בה בחרו הדולפינס (בחירה מס' 9) המצב על הלוח היה כדלקמן: כל מגיני הפינה נמצאים, וביניהם לאון הול, המלצת וואלה! פוטבול (כנראה שגם במיאמי לא קוראים את המלצותינו, וחבל מאוד מבחינתם). מבין שחקני קו ההתקפה לא היה אף אחד שראוי להיבחר כל כך גבוה, אבל לעומת זאת, בריידי קווין היה מוכן ומזומן. אתם לא רוצים את בריידי קווין – אין בעיה! אמובי אוקויה ואדם קריקר עדיין פנוים: אין ספק שטיילור מסוגל לחולל הרבה יותר נזק ליריבות ביחד עם אוקויה, מאשר לבדו.

עדיין, למרות הכול, הדולפינס הלכו על גין. אבל אתם יודעים מה? אם אתם אוהבים את גין אהבה כזאת גדולה ומיוחדת, אפשר היה לעשות טרייד-דאון, היות שהיה ברור שאף קבוצה לפני, אולי, גרין ביי שבמקום ה-16, לא הייתה אפילו מסתכלת בכיוונו של טד – לכולן היו צרכים בוערים הרבה יותר. שלא תבינו לא נכון: אין כאן ניסיון לפסול את יכולותיו המגוונות של גין - יתכן מאוד שהנ"ל עתיד להפוך לשחקן ברמה גבוהה ביותר. הכוונה היא שהדולפינס יכלו להרוויח יותר במידה והיו נוקטים טקטיקה אחרת.

ההמשך יבוא, אל תלכו לאף מקום.