סימפטום למחלה

ההשעיה של שביט אלימלך היא עוד צעד במסע חיסול החשבונות וההרס העצמי של הנהלת הפועל ת"א בחודשים האחרונים. שגיא ניר מתקומם

שגיא ניר

השעייתו הצפויה עד סוף העונה, כמו גם עזיבתו הוודאית הקיץ של שביט אלימלך אחרי 11 עונות באדום, עשויות להפוך לקש ששבר את גב הגמל מבחינת אוהדי הפועל תל אביב. אבל יחסה של ההנהלה האדומה אל המלך האדום של העשור האחרון, היא רק עוד סימפטום למחלה שמשתלטת בשנים האחרונות על הספורט הישראלי כולו: זה שבו החליף האגו את הכבוד לזולת; תרבות השלוף את התכנון והעקביות; הרכילות את בדק הבית.

שביט אלימלך אמנם עובר את העונה החלשה בקריירה שלו, אבל הרצון להזרים דם חדש בין קורות בלומפילד אינו יכול להצדיק את היחס המשפיל לאיש שהביא לאדומים במו ידיו שני גביעי מדינה, עצר לבדו את צ'לסי בסטמפורד ברידג' וייזכר בדברי הימים בשורה אחת עם שוערים אדומים גדולים כמו יעקב חודורוב ובז'ראנו. גם אם מאחורי דבריו נמצא אינטרס אישי, הרצון להארכת חוזהו בקבוצה, ראוי הקפטן, שיהיה בספטמבר בן 36, ליחס אחר מצידה של ההנהלה. לכל הפחות, מגיע לו להשמיע את גרסתו באוזני מוני הראל וחבריו, לפני שיוכרע עונשו.

מה הרתיח, בעצם, את הנהלת הפועל תל אביב? הדברים שאמר, לכאורה, השוער לאוהדים, כאילו אי הוודאות שמשרה ההנהלה בקרב השחקנים היא הגורם למצבה המקצועי העגמומי, אינם יותר מאנדרסטייטמנט למסע חיסול החשבונות של חבורת מוני הראל בחודשים האחרונים. אחרי שפיטרה את יצחק שום שהוביל אותה למקום השני בליגה ואל שמינית גמר אופ"א, ומינתה את הפרשן השתקן ניר לוין שהתגלה כקוסם עם השפעה זמנית בלבד, פתחו מוני ושות' בקמפיין של משפטי שדה לחבורת השחקנים הסוררים. האיחורים בדקות ספורות לאימונים התגלו כסיבות לאסונות ספורטיביים כמו תיקו 1:1 בכפר סבא. הקנסות של עשרות אלפי השקלים נבחרו כפיתרון האולטימטיבי למצוקה המקצועית, מתוך מחשבה שישמשו כזריקת מוטיבציה לעתיד. את משבר האמון, שגורם להנהלה לגדוע את הגזע האיתן ביותר שבחבורת השחקנים המנומסת בליגה, כבר אי אפשר יהיה לעצור. ולעזאזל המטרות הספורטיביות של העונה.

בישראל 2007, בה אמירת האמת נחשבת שיתוף פעולה עם האויב, ולקיחת אחריות כלוזריות לשמה, אין זה פלא שראש הממשלה ושר הביטחון נאחזים בכסאותיהם חרף מחדלי המלחמה בלבנון, כאילו אין הם חייבים מילת הסבר אחת לבוחריהם. ואם כך נראית הנהגת המדינה, מי אנו שנתלונן כנגד המטבחון של וולפסון - סוחר הנעליים, סוכן השחקנים והמדליף הסדרתי לתקשורת - שעושים במועדון המפואר של הפועל תל אביב כבשלהם. לדעת הקהל אין משקל, להיסטוריה אין ערך. אם הם ירצו, הם יזרקו את אלימלך לכלבים וימנו את משה סיני למאמן. ככה, כי הם יכולים.

הפועל תל אביב נחשבה תמיד לבן השונה, הזר והמאוס של הכדורגל הישראלי. בשנות ה-70' וה-80' הוסברה השנאה לקבוצה בפטרונות של הסתדרות המסואבת, בשנות ה-90' היו אלה החיוך של משה תאומים והחליפות של רפי עגיב. אבל מה שאיחד את האדומים כל השנים, בדשא וביציע, היו הנחישות, הכבוד והגאווה. אלא שבמועדון שגם בימים עברו לא ידע לשמור על סמליו, לא נותרה גאווה. מי שיצהיר שהמלך הוא עירום יישלח הביתה, גם אם הוא המלך בעצמו.

גם אחרי 20 שערים שיספוג בין הרגליים, לשביט אלימלך עדיין מניות רבות בהפועל תל אביב, ודאי יותר מאלו של מוני הראל, שחר בן עמי או אריה הרשקוביץ', שממתינים כבר חודשים לקיץ כדי לשלוח אותו לים ולסגור מאחוריו את הדלת. אבל מעבר לרפרטואר עשיר בין הקורות, אלימלך היה היחיד שעצר אחרי הרביעייה בהרצליה כדי לתת תשובות לאוהדים, משהו שבהנהלה של הפועל כבר היו צריכים לעשות מזמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully