גדול, גודל

זהו זה. ב-27 באפריל מגיע שוב חג הדראפט הנהדר והמרגש. יומיים ארוכים של צפייה במסך, ברשימת השמות המתחלפת, ובנסיונות חיפוש נואשים אחרי מי לעזאזל זה דונטה וויטאקר ומה הוא עושה בבחירה השמינית בדראפט.

ימי השיא של החתמת השחקנים החופשיים מאחורינו. הכוכבים הגדולים חתמו על חוזי ענק, שחקני הדרג השני גם הרוויחו בגדול מהעלאת תקרת השכר, והכיוון של רוב הקבוצות מתחיל להסתמן. מי הולכת בגדול (ניו אינגלנד) מי הולכת על שמות (לשם שינוי לא וושינגטון) ומי סתם נחו על זרי הדפנה ואיבדו שחקנים חשובים (משתתפות הסופרבול האחרון). ואז מגיע הדראפט, משחק ההגרלה הגדול מכולם.

מוקים נכתבים בעשרות אתרים, מכל זווית אפשרית. אחד מנסה להתאים שחקנים לצרכי הקבוצות, השני מנסה להתאים פוטנציאל למיקום המתאים, והשלישי מנסה להמר על טריידים שיהפכו את הכל. האוהדים יושבים וקוראים ומתווכחים בלי סוף, ובסוף מגיעה יוסטון והופכת את כל בניין הקלפים על פניו. בסופו של דבר, הבעיה הגדולה בדראפט היא לא ההפתעות מצד הקבוצות ולא הטריידים שמשנים את כל הסדר, אלא העובדה הפשוטה והתמיד נכונה - אף אחד לא יודע כלום.

אף אחד לא יודע בוודאות ששחקן מסויים באמת יהיה כוכב על, ויותר מזה – שהשחקן הזה יתאים וישתלב בקבוצה שבחרה אותו. מספר השחקנים שנבחרו גבוה מאד ונכשלו הוא הרבה יותר מדי גדול מכדי לחשוב אחרת. אין דבר כזה, בחירה בטוחה.

זאת אומרת, פעם בכמה שנים יש את הפנומן הבטוח במליון אחוז הזה, אבל גם אז אתה לא יכול להיות בטוח. הנה, תסתכלו על הקוורטרבק שזכה בסופרבול האחרון. בדראפט שלו הוא נבחר ראשון, אמנם, אבל אחריו נלקח קוורטרבק שייזכר כאחד הבכיינים הגדולים בהיסטוריה ושלא מעט דיברו עליו כעל בחירה ראשונה. אגב, היריב הגדול של פייטון, בריידי, לא חלם אפילו על להיבחר ראשון או שני. או בסיבוב הראשון. או ביום הראשון. אף אחד לא יודע כלום, וזה כמובן נכון לכל העמדות ולא רק קוורטרבק, כמו שהראו לנו מריו וויליאמס מצד אחד ומרקז קולסטון מהצד השני בשנה שעברה.

אז מסתכלים על קלטות, עוקבים במגרש, ומנסים לנחש איך השחקן יתאים. ואחרי שכל המשחקים האמיתיים נגמרים אז מריצים את השחקנים ונותנים להם להרים משקולות ושואלים אותם שאלות ומעבירים אותם מבחנים. אבל השנה יש קאץ'. לא רק שצריך לנסות לוודא שהשחקן באמת כשרוני, וגם מתאים לך, פתאום צריך לבדוק גם את העבר שלו. ומי שמכיר את הדיעות שלי בנושא, יודע שזה די משמח אותי.

הגיע הזמן שאתלטים שמרוויחים המון, המון כסף, יתנהגו קצת פחות כאילו הם גיבורי על שהכל מותר להם. חבל שהחוקים האלה לא היו בזמן שריי לואיס סייע לטשטש עדויות במשפט רצח כדי לעזור לחבר שלו, אבל מוטב מאוחר. התדמית של השחקנים מעולם לא היתה גרועה יותר, והעובדה שארגון השחקנים הולך יד ביד עם הנהלת הליגה ותומך לחלוטין בגישה של יד קשה על עבירות פליליות מראה שגם הם יודעים את זה.

בסופו של דבר, אפילו באמריקה של זכויות האזרח שבה הכל מותר, ליגת ה-NFL היא לא סתם שוק חופשי, וטוב שכך. אין הרבה שיכולים לזכות ולשחק בבמה הגדולה מכולם, ובניגוד לכדורסל למשל לשחקני פוטבול אין הרבה אופציות מחוץ ליבשת אמריקה. אז מאותם מעטים, מותר לדרוש כמה כללי התנהגות.

אני לא מצפה מהם שיהיו דמויות לחיקוי, שיתנדבו ויעזרו ויתרמו. אבל באופן כללי רצוי להשתדל לא לנהוג שיכורים, לא לצרוך קוקאין ולא להרביץ לבת הזוג שלך. דרך אגב, סתם לידיעה, גם אני חתום על חוקים דומים בחברה שבה אני עובד, רק שאני לא מרוויח את הסכומים שהם מרוויחים (ואני גם לא מספיק טוב בעבודה שלי, אבל זה נושא אחר). זה חוק הרבה יותר הגיוני מקוד הלבוש המעט שרירותי ב NBA, כי פה מדובר על שכר ועונש: עברת עבירה פלילית - תשלם עונש יותר כבד. נמאס מהפקמן ומהטנק.

התנהגות לא הולמת היא בטח לא דבר חדש, אבל רק לפני שנתיים שחקן שנכנס ל-4 חודשים לכלא על קשר למכירת סמים הורחק בסך הכל מ- 2 משחקים (ועוד השיג קומבינה שזמן הכלא לא יהיה על חשבון העונה). הדברים האלה כנראה לא יחזרו, וטוב שכך. חלק מהחוקים החדשים, מכריחים את השחקנים הצעירים להשתתף ביותר מפגשי הכנה לליגה ולחיים החדשים של עושר וכח, וזה, למרבה ההפתעה, היה חוק שעליו התעקשו ... דווקא שחקנים צעירים.

רגע לפני שאני צועד מאושר אל עבר השקיעה בעולם השמרני שלי, מתברר שאמריקה, כמו אמריקה, לא יודעת לעצור. עכשיו מתפרסמות ידיעות שקלווין ג'ונסון, הרסיבר הכי טוב בדראפט ושחקן שלא אמור להיות על הלוח אחרי הבחירה השנייה מקסימום, עישן חשיש בקולג'. גם שני שחקני קו ההגנה גיינס אדאמס ואמובי אוקויי, שאמורים להיבחר בחצי העליון של הסיבוב הראשון, עישנו פעם חשיש. חשוב מאד לציין שאף אחד מהם מעולם לא הואשם. יותר מזה, אף אחד אפילו מהם לא יצא חיובי בבדיקה. האם העובדה שיצא להם לעשן פעם חשיש באופן מקרי אמורה בכלל לעניין מישהו, או לשנות למישהו?

אני לא רוצה להיכנס לנושא של עישון מקרי של ג'וינט לעומת שתיית אלכוהול, זה לא המקום. באופן אישי מעולם לא עישנתי, באמת. העובדה שיצא לי להיות כמה חודשים בדרום אמריקה או לבקר אמסטרדם היא צירוף מקרים בלבד. אבל אני מאד שמח שכנראה הסיפור הקשה הזה לא יפגע במקום שבו השלישיה הנ"ל תיבחר.

זהו, עכשיו אפשר לחזור ולקרוא ולחלום על איזה קיצוני הגנתי דנבר תצליח להשיג בבחירה ה-21, או אולי דווקא ליינבקר (ובהזדמנות זאת תודה מכל הלב לאל ווילסון הנהדר). דווקא השנה אני מקווה שנעשה טרייד כלפי מטה. אבל הכי חשוב זה שאוקלנד ייקחו בבחירה הראשונה את ג'מארקוס ראסל, שעוד לא מספיק מוכן ובטח לא למקום וקבוצה כמו אוקלנד.

שיהיה לכולם חג דראפט שמח, ומי ייתן לא תצטרכו לשאול את עצמיכם את השאלה הקשה מכל "מי זה לעזאזל דונטה וויטאקר".