אשכים בפיתה

מועמד חזק ביותר לתואר הספורטאי הכי גדול בכל הזמנים, לא רק בגלל השליטה הפנומנלית שלו במשך שנים בענף כל כך קשה פיזית ומנטלית אלא גם בשל הסיפור האישי המדהים של התגברות על סרטן וטיפוס בחזרה לטופ. למרבה הצער הוא נפרד משריל קרואו ולא יביא אותה איתו כתוכנית אמנותית, ואם לא, גם הוא טוב כשעשוע לאורחים: לאנס יוכל לעשות דאווינים עם האופניים בפארק עד שהאוכל מוכן.

מה יותר מתאים ליום חג שמתאפיין בהומור שמושתת על "גבעת חלפון" ושאר מערכוני בורקס מאשר האיש הכי לא פוליטיקלי קורקט, וגם הכי מצחיק, בספורט האמריקאי. אמנם נצטרך לדאוג למנות כפולות של בשר כדי שיישאר משהו לסועדים אם האציל עומד ליד המנגל, אבל הניתוחים שהוא יעניק לכבוד הפלייאוף ב-NBA שווים הכל.

פעם הפועל תל אביב הייתה קבוצה קשוחה עם אגדות דשא בדמות משה סיני וגילי לנדאו. היום המנהיג האדום הוא מין ון ניסטלרוי (לא מבחינת הכישרון, כמובן) של הלבנט שבעיקר מתמחה בנפילות, התבכיינויות לשופטים, צלילות דרמטיות וחבישות מאסיביות על כל שריטה מדומה. בעצם, אולי זה לא רעיון כל כך מוצלח. גם עמידה ליד אנטיפסטי עלולה לסכן אותו בפציעה ממושכת במקרה של צריבה מהרוטב של הגמבה.

לא ממש מובן לי מי האיש הזה מהפועל מרמורק שצץ מדי פעם בכל מיני הקשרים של קומבינות משונות סביב הקבוצה שלו, אבל די ברור שאחרי כל סאגת אירוח המשחק בגביע נגד הפועל תל-אביב, איכשהו לא יישאר שקל לטובת המענקים שהבטיח לשחקניו. לו אני מוצא את עצמי פעם בחור המוזנח שמכונה "האיצטדיון של מרמורק", אפילו את התחתונים הייתי משפצר לגוף.

פעם דווקא חיבבתי מאוד את הקשר המחונן, ודי ריחמתי עליו כשסבל את נחת זרועו של פרגי. אפילו סימפטתי את ריאל מדריד בעונה הראשונה שלו שם, אבל סירחון הכסף העולה ממנו הפך לבלתי נסבל. לא שזו אשמתו הבלעדית, הוא פשוט הדוגמה הכי בולטת לכל מה שמסואב בתרבות הנהייה אחרי המיליונים והריקבון שפשה בספורט העולמי בעקבות הסכומים הבלתי נתפסים שמעורבים בהעברות שחקנים. מה שהפך אותו לפאתטי במיוחד היו הטענות שלו שהוא לא עובר לשחק בליגה האמריקנית האימתנית בגלל חוזה ה-250 מיליון דולר, אלא בשביל האתגר העצום. יה, רייט.