מוריניו וול דאן

עזבו אתכם ממאמנים, טקטיקות או קללות כמו היררכיה ורוטציה, מה שעושה את ההבדל בין קבוצות טובות לגדולות זה שחקן מיוחד אחד, מקסימום שניים. למכבי תל אביב שכבר שכחנו היו חמישה כאלה, אבל אחרי שהם התפזרו, התעייפו והזדקנו נשארה אירופה בלי שחקן שעונה להגדרה הזו. חוץ מאחד, תיאו פפאלוקאס.

האיש הכי חשוב באלופות אירופה בכדורסל (צסק"א ונבחרת יוון) חי על לב גדול, ראיית משחק יוצאת דופן ובעיקר טמפרמנט שלא רואה שובע. וכשהוא עולה על המגרש, בדרך כלל בדקה החמישית, הכדורסל נראה פתאום פשוט כל כך, מהנה כל כך. כבר ארבע שנים שהוא אוכל בורשט במוסקבה, ולפי הגופיה והכפכפים שהציג לראווה בארץ הקודש רואים כמה הוא מתגעגע לים התיכון. אז יאללה פאפי, בוא למנגל איתנו.

הפועל תל אביב שקעה במצולות, אבל הסמל הכי גדול שלה מאז המצאת אוסישקין עדיין חי, וגם בועט די חזק. פרשן הכדורסל הכי מעניין שהיה לערוץ הספורט בשנים האחרונות התגייס לאחרונה למאבק החוק הרוסי של ארגון השחקנים, ועם הצ'פחות והחיוך הענק שלו לא פלא שגם מלחמת החפירות עם מנהלת הליגה הפכה פתאום לאי הבנה קטנה.

בימים בהם התקשורת שורצת בכל מקום, ומושאי הסיקור שלה מפחדים לצאת עם הילד לרחוב או לגלות לעם מה הם באמת חושבים על מזג האוויר, כמה טוב לראות את הסחבקים של פעם שלא שוכחים שהכל פה עניין של בידור. אפשר וצריך לקחת הכל בקלות - גם אם עשרת אלפים צהובים מתעקשים שאתה הומו.

לכל אחד יש את הטראומות הספורטיביות שלו, ושלי תקועה עמוק באותו חצי גמר גביע נורא בתחילת שנות האלפים, בו חטפה הפועל שלי בדרבי מברוך דגו, בין הרגליים, פעמיים. אבל כמו אדום אמיתי שנולד בשביל לסבול ומאמץ כל מי שעושה קולות של אנדרדוג, גם אני שמחתי לאמץ לחיקי את הילד המבויש מאשדוד, אחרי שהושפל וגורש בנבזיות אופיינית על ידי הצהובים כפויי הטובה.

אממה, מסתבר שהדגו של השכן ירוק יותר. גם עם החולצה האדומה מספר 7 נשאר ילד פלא מבויש, שקט וצנוע, כזה שבלתי אפשרי לכעוס עליו גם כשהוא משוטט חסר כיוון על המגרש. אחרי הכל, דגו גדל וחונך על ערכי החברות וכיבוד הזולת, אז אין למה לצפות ממנו לרדוף אחרי חפים מפשע, לגלוש לרגליהם או לשחרר בעיטה בכדור. מה הוא, יוסי אבוקסיס? זה עוד עלול להרוס את הדשא!

כשיוצא לי לרדת בתחנת הרכבת בקריית חיים, ליד האיצטדיון הישן, המחשבות נודדות כמו תמיד אל הפועל חיפה של רובי שפירא ז"ל. האוהד הכי מסור בהיסטוריה בנה את החלום שלו בעצמו, ואחר כך נתן את הלב כדי לעשות את זה גם בשביל האחרים. בתור ילד, הצצתי מהגדר כדי לראות את ראובן עטר וטל בנין מתווכחים עם דרור קשטן. היום עובר שם כביש ראשי.

רובי כבר איננו, ולהפועל חיפה יש אבא חדש, "אמריקאי". כשהוא מסתכל עליה הוא רואה רק ניירות ומספרים. אם רק היה אפשר, כבר היה מי שיפנה למועצה לשלום הילד כדי שתשלח אותו מכאן. נכון, אף אחד לא יכריח את יואב כץ לשים את הדולרים שלו איפה שהוא לא רוצה, אבל ההתעקשות הזו להחזיק באלופת המדינה של 1999 מתחת למים היא כבר התעללות לשמה.

אנשים שיש להם הכל יוצרים אנטגוניזם. אלו שניחנו באהבה עצמית, וגם לא ממש מתאמצים להסתיר את החיוך, כבר מושכים שנאה של ממש. ביבי נתניהו הופל בשל כך מכסא ראש הממשלה; דודו טופז הפך לליצן החצר של ערוץ 10; קובי בריאנט היה לכדורסלן הטוב והשנוא ביותר בעולם; צ'לסי, קבוצת פרבר סימפטית מלונדון, היא היום הקבוצה שכל אירופה מייחלת לקריסתה. בגלל המאמן שלה.

אל תתנו לסיפור הסינדרלה להטעות אתכם: ז'וזה מוריניו הוא דוגמא ומופת לכמה מכוערת יכולה להיות ההצלחה. האיש שהתחיל בתור מתורגמן של בובי רובסון בברצלונה והפך את אירופה עם הזכיה הסנסציונית של פורטו בליגת האלופות, הפך את הפה הגדול שלו למושך אויבים גדול יותר מכל דולר של רומן אברמוביץ'. בעונה הבאה, כך נראה, אותו אברמוביץ' כבר ישלח אותו לקשקש במקום אחר.