ג'ואיש הוספיטליטי

"קום פאולו, קום. זה יום העצמאות היום", קפצה תמר, בתי הקטנה, על גבו של מאלדיני. האיטלקי כחול העיניים מתח את אבריו וקפץ באחת מהספה. לא האמנתי כשהגבר-גבר הזה השיב בפשטות "אבוא" למייל התחינות שלי, ונחת בארץ הקודש. כשארגנתי כמה חבר'ה למנגל בפארק ידעתי שאצטרך מנהיג אמיתי שיהיה מקובל על כולם, ויהווה אוטוריטה מוחלטת בכאוס שיווצר על הדשא. מין מגדלור שינווט את הנעשה וישליט בצורה נינוחה סדר ומשמעת, תוך הפגנת טאצ' איטלקי מנצח באגף הקולינרי. "למה שלא תזמין את המאלדיני הזה שאתה כל כך אוהב", זרקה אשתי רעיון, והנה "אל קפיטנו" אצלי בסלון.

ב-09:00 הגענו לפארק הירקון ושלום אביטן כבר חיכה לנו עם המנגל. עם כל הכבוד לנסיך ממילאנו, זה חג ישראלי ואני הייתי צריך מישהו שמכיר את החך המקומי באותה מידה בה הוא יהיה מסוגל לכבוש מקום עם צל בין נחיל האדם. "אהלן פאולו, רק שתדע שאם הייתי איטלקי לא הייתם מגיעים בכלל לפנדלים בגמר מונדיאל 1994", זרק החלוץ האגדי, "הייתי שם לברזיל ארבע חתיכות כבר במחצית, שלא לדבר על עוד כמה אליפויות שהייתי מסדר לך". מאלדיני חייך, הוא כבר ידע את מי הוא עתיד לפגוש. אביטן טיפל בגחלים, מאלדיני פילפל את הסטייקים, ואני פרשתי שמיכה.

"דאגת לאנטיפאסטי, כן?", שאל פאולו. "ודאי", השבתי. מה לעשות, הוא התעקש שנשרוף כמה ירקות לפני האוכל, מין מסורת איטלקית כזו. לעניין הירקות הייתי חייב איזה חנון כנוע, שיסתום את הפה, יגיד תודה שהוא בכלל הוזמן ויתעסק בצד עם העגבניות והפלפלים בלי להפריע למהלך העניינים. מישהו ששלום אביטן יוכל לרדות בו בשקט ולחסוך מאיתנו את אימרות הרהב שלו. לא עברו עשר דקות ונואל פליקס הגיע, נושא ארגז עמוס קישואים. "היי יא", חייך לעברנו. "יאללה נואל, האש כבר מוכנה", זירז אותו אביטן והפורוורד ביצע במהירות כל מטלה ששלום פקד עליו, תוך שהוא ממלמל "יס קואץ', יס".

האווירה היתה נינוחה, ובזמן שאביטן ניסה באנגלית עילגת לתרגם לפאולו את "קרקר נגד קרקר" מהטרנזיסטור, נשמע ניגונו של האוטו גלידה. "אבא, אני רוצה ארטיק", פקדה הקטנה, ואני כבר חיפשתי את הארנק. "אולי תפנק את הילדה באיזה שוקו-שוקו", אמר הגזלן, שהתגלה כלא אחר מאשר דיוויד אבו. נו, אם אפשר לנצל את החג הלאומי ולגרד עוד כמה לירות על חשבון מישהו, אז למה לא. "בסדר, תן לה שוקו-שוקו", הפטרתי באי נחת למראה פניו ונתתי לו שטר של חמישים. "בבקשה", הוא שם בידיי ארטיק ומטבע של עשרה שקלים. עוד לא הספקתי להגיד "עמלת סוכן" ואבו כבר הגיף את התריס ושם גז.

לעזאזל. הרגשתי כמו איזה טל בן חיים, רק שאצלי במשכורת אין הרבה אפסים. עוד לא נרגעתי, וקול מוכר חירחר מאחורי: "הפי הולידיי טו יו". "אני לא זוכר שהזמנתי אותך, ארקדי", רשפתי, "אז מה אתה נדחף לי פה". "אני קניתי את הפארק ירקון, דיס איז פרייבט פרופרטי", הוא חייך בחזרה. "מה פרייבט, אתה חושב שאם קנית את בית"ר, אז קנית את המדינה", מצאתי עצמי צועק לעברו, עדיין מנסה לשכנע את עצמי שמחירו של השוקו-שוקו היה מוצדק. "בוא'נה, זה גאידמק המלך", קפץ אביטן מאחורי, "אם הוא היה הספונסר שלנו בתקופתי, באר שבע היתה לוקחת כל שנה את גביע אופ"א ונומה היה כדורגלן הזהב של פיפ"א. בוא ארקדי, קח שיפוד". "או, דיס איז ג'ואיש הוספיטליטי", הודה גאידמק לאביטן, שלא הבין מילה מהנאמר. הזעם כבר החל גואה בי ולא היה לי כוח לשום חגיגות, בטח כשהמיליארדר הזה מסתובב לי מול העיניים. "מה אתה מתלהב ממנו שלום, הוא מנהל את בית"ר כמו חנות מכולת, ויסלחו לי החנוונים באשר הם", שאגתי על אביטן שכרך ידו סביב צוואר הטייקון, "ובכלל ארקדי, איפה היית כשהיה פה הגזלן?!".

אני לא חוזר על אותה טעות. את יום העצמאות הבא אני חוגג בחצר של פאולו במילאנו. הוא הבטיח שיזמין גם את פירלו וקאקא.