פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תראה לי את המוק שלך

        דראפט ה-NFL מתקרב, וזה הזמן לנחש. איליה רוסינסקי, בכתבה הראשונה מתוך שלוש, מנסה לחבר בין הקבוצות לשחקנים המבוקשים

        לא קל בכלל להנדס הערכה מקורית לקראת הדראפט, בזמן שכל האינטרנט מלא במוק-דראפטים מסוגים שונים. סביר להניח, כי אפילו אפשרות הזויה ביותר מתוך אלה שמופיעות בכתבה זו כבר נידונה באיזשהו מקום. עקב כך, מרבית ההשקעה במסגרת המוק-דראפט הנמצא כרגע לנגד עיניכם, הופנתה לכל מה שקשור לנימוק ולהערכה של סיבות ושיקולים, שעשויות להוביל את הקבוצות לבחור באשר יבחרו בדראפט הקרוב.

        הכתבה הנוכחית משלבת בתוכה מעין "סקואטינג ריפורט", שדן בקצרה בתכונותיו של כל שחקן, כאשר לשם המחשה של תכונות אלו שולבו בחלק מהמקרים גם קבצי הוידאו. בגלל הנפח הגדול, הכתבה תופיע בשלושה חלקים. הדראפט יתקיים בין 28 ל-29 לאפריל במדיסון סקוור גארדן, שבניו יורק.

        חשוב מאוד לציין: הכתוב מצוין בלשון עבר, אולם יש להתייחס לכך כהשערה וירטואלית בלבד. נכון לעכשיו לא התבצע שום טרייד בין טמפה ביי לדטרויט וכיוצא באלה, ולכן אין לראות דבר מהכתוב כאן כעובדה מוכחת.

        1. אוקלנד ריידרס: ג'מארקוס ראסל, קוורטרבק מ-LSU

        שאלת טריוויה: כיצד אפשרי לקבל בחירת דראפט ראשונה בעקבות עונה בה ההגנה שלכם היא אחת הטובות בליגה, בזמן שבהתקפה משחקים רנדי מוס ולמונט ג'ורדן? רק באמצעות טרייד, אתם אומרים? - לא נכון, אפשר גם בלי, אם יש לכם קוורטרבק וקו התקפה מהמחרידים בהיסטוריה - וזה מה שקרה לריידרס בעונה שעברה.

        כדי להמחיש זאת, אזכיר כי הנ"ל "הצליחו" לאפשר לאורך העונה שעברה מספר הזוי של 72 (!) סאקס, למסור 24 חטיפות ולהבקיע 12 TD (!) בלבד. נתונים אלו מצביעים בצורה ברורה ביותר על הצורך להתחיל בבנייה מחודשת של הקבוצה בעמדות המוזכרות לעיל, וכאשר ישנה אפשרות לבחור קוורטרבק כמו ג'מרקוס ראסל – מתחילים הישר ממנו, מפני שיש לו את הנתונים שיאפשרו לו "לשרוד" את התקופה שבמהלכה ייבנה קו התקפה חדש, מה שדורש, בדרך כלל, כמה וכמה עונות.

        לאורך התקופה הזאת ראסל הולך לחטוף על ימין ועל על שמאל, מה שמצריך מצידו קשיחות פיזית ומנטאלית ויכולת תפקוד במצבי לחץ שונים, ויש לו אותה בשפע. ג'מרקוס הינו גדול וחזק בצורה בלתי רגילה (1.98 מטר, 110 ק"ג). קשה מאוד לתקל אותו: ראסל פשוט מנפנף שחקני הגנה שמנסים לעשות זאת (ראו את קובץ הווידאו הראשון). בעל ראית מגרש מצויינת – התמצאות טובה מאוד ב-"פוקט", בזמן שיודע גם לצאת ממנו במידת הצורך (scramble) ולמסור תוך כדי תנועה. ידו של ראסל חזקה מאוד ומדויקת להפליא.

        ג'מרקוס חזק ויציב גם מבחינה מנטאלית – לעולם לא נכנס לפאניקה, סבלני ומקבל החלטות טובות. לא מפחד מאף אחד, לא נשבר, לא מוותר, מנהיג אמיתי. במשך הקריירה שלו ב-LSU הוביל את קבוצתו ל-9 קאמבקים של הרבע הרביעי. המשחק מול טנסי המחיש את קשיחותו הרב מימדית של ראסל בצורה הטובה ביותר: זה לא היה משחק טוב של ג'מרקוס - הוא מסר אז 3 חטיפות, אך למרות זאת ידע להתגבר ולהוביל את קבוצתו לניצחון. באחד המהלכים DE של טנסי רץ אליו בכל המהירות, אבל ראסל לא זז מילימטר ומצא ברגע האחרון את הרסיבר שלו במסירה מדויקת (ווידאו מס' 2).

        למרות כישוריו צפויות לראסל בכל זאת מספר בעיות באוקלנד בזמן "תקופת השיקום" שלה. ראשית, ב-LSU הוא נהג להמתין זמן ארוך לפני שחרור מסירה, כאשר בשנותיו הראשונות בריידרס הוא לו יקבל אפשרות כזו מקו ההתקפה שלו. שנית, ראסל איננו קוורטרבק שנוהג לצבור יארדים בריצה, בזמן שיכולת כזאת הייתה עוזרת לו מאוד כשלא יהיה לו זמן לכוון את המסירה, עקב חולשתם של שחקנים שאמורים יהיו להגן עליו.

        ומי יגן על ראסל החל מהעונה הבאה? כמעט את כל שאר הבחירות בדראפט הנוכחי, אוקלנד תשקיע בשחקני קו התקפה, בזמן שבסיבוב השני הם הולכים לבחור את הסנטר הטוב ברשימה - ריאן קליל מדרום קליפורניה, מה שיסמן את תחילת ההתאוששות גם בתחום הזה.

        2. טמפה ביי בקנירס (מדטרויט): קלווין ג'ונסון, תופס, ג'ורג'יה טק

        טרייד. הבאקנירס נותנים לדטרויט את הבחירה הרביעית שלהם בסיבוב הראשון ביחד עם בחירותיהם בסיבוב השני והרביעי, ומקבלים בתמורה את הבחירה השנייה הכוללת, ודרכה שחקן שעשוי להפוך לאחד הרסיברים הטובים בכל הזמנים, קלווין ג'ונסון. דטרויט, מצידה, הרוויחה לפני כחודשיים בזכות העסקה עם דנבר את התאקל ההתקפי ג'ורג' פוסטר ואת הרץ האחורי טאטום בל, מה שמבחינתם ביטל, לפחות באופן זמני, את צורך בשחקנים בעמדות הללו, ואפשר לצבור בחירות דראפט נוספות על מנת להתחיל בתהליך מסודר של בניית הקבוצה.

        בהיעדר רסיבר ראוי, טמפה הגיעה בעונה שעברה לשפל המדרגה בתחום התקפת המסירה, עם הממוצע המחריד של 5.6 יארד לניסיון, מקום אחרון בליגה (כן, כן, עוד יותר גרוע מאוקלנד, לה היה 5.9 יארד). כתוצאה מכך, אוהדיה לא יסלחו לה אם יפספסו את ג'ונסון, לכן הנהלת הקבוצה לא תיקח סיכונים ותעשה טרייד-אפ. מדובר על שילוב מדהים של גודל (1.95, 100 ק"ג) ואתלטיות. בנוסף לכך, לקלווין יש גם יכולת פוזיציונית גבוהה – ידיים נהדרות (מסוגל לתפוס מסירות קשות במיוחד ואינו שומט כדורים – נא לעיין בווידאו הראשון), כשהוא גם יכול לרוץ ראוטים מורכבים ביותר בצורה מדויקת.

        למרות גודלו, ג'ונסון מהיר בצורה בלתי רגילה (4.4 ב-40 יארד), בעל יכולת מדהימה של שינוי כיוון וקואורדינציה נהדרת. לבסוף, בניגוד לחלק גדול מהרסיברים, לקלווין אין אגו מנופח: הוא לויאלי למערכת בה נמצא, בעל אופי נוח ומוסר עבודה גבוה. מה החסרונות, אתם שואלים? – תשכחו מזה. כפי שזה נראה כרגע – אין לו כאלה.

        3. קליבלנד בראונס: בריידי קווין, קוורטרבק, נוטר דאם

        אחרי שראסל וג'ונסון נעלמו מרשימת האפשרויות, ועם הספק הגדול בכך שצ'רלי פריי יהפוך אי פעם לדן מרינו - הבחירה של הבראונס בבריידי קווין הפכה לקלה וברורה מראש. נתונים של קווין מזכירים את אלה של טום בריידי: שניהם גבוהים (1.92 מטר), אתלטיים יותר מכפי שזה נראה וניידים. שניהם מאופיינים בדיוק "מכאני" במסירות, שימוש מצוין ברצים וטייט אנדים ויעילות בלתי רגילה באזור הרד-זון. לשניהם יש בעיה מסוימת במסירות עומק, בזמן שקווין יצטרך גם לעבוד על קבלת החלטות במצבי בליץ.

        ההבדל הבולט בין השניים הוא, לכאורה, ביכולת ההתמודדות "במשחקים הגדולים". המאזן של קווין נגד USC הוא 4:0, ובמשחקי הגמר 3:0. אכן, לא מאזן מזהיר, אך השאלה היא באיזו מידה האחריות לנתון המדובר נופלת על קווין עצמו. אין לשכוח שקבוצתו, ברוב המקרים, הגיעה למשחקים הגדולים כשהיא נחותה על הנייר מיריבותיה, במיוחד בתחום ההגנתי. זה לא שבריידי קווין היה האשם היחידי בהפסדים – חבריו לקבוצה היו אשמים בכך במידה לא פחותה ממנו. תיזכרו בשני משחקי הגמר האחרונים: נוטר דאם אפשרה ליריבותיה לעשות עליה כמעט 1,200 יארד (!) בסך הכול במשחקים האלה, כך שההאשמות כנגד קווין נראות טיפה מנופחות.

        בסופו של דבר, הצלחתו העתידית של קווין ב-NFL איננה ודאית, אך ברור שיש לו את כל הנתונים להפוך לאחד הקווטרבקים הטובים ביותר בליגה הזאת.

        4. דטרויט לייונס (מטמפה ביי): לה רון לנדרי, סייפטי, LSU

        רבים יופתעו, אבל כניסתו של לנדרי לתוך החמישייה הפותחת היא מוצדקת לחלוטין. כפי שבריידי קווין מזכיר את טום בריידי, לה-רון לנדרי מזכיר את בראיין דוקינס. לשניהם נתונים פיזיים דומים (לנדרי הינו 1.83 מטר, 98 ק"ג; דוקינס – 1.80, 97), שניהם מפגינים יכולת גבוהה במידה זהה בכיסוי כנגד מסירה ובעצירת הרץ האחורי. לשניהם טכניקת תיקול מושלמת, ובנוסף לכך, גם דוקינס וגם לנדרי נוהגים להיכנס בשחקן מטרה בכל המהירות ובמלא העוצמה, תוך גרימת כאב, הלם ופחד. שניהם מצוינים במצבי בליץ, ובעלי אינסטינקטים נהדרים, אך מה שחשוב אף יותר היא כריזמה ויכולת מנהיגות שיש להם בשפע.

        הספק היחידי שהיה אצל הסקאוטים בנוגע ללנדרי התייחס למהירותו, אך אחרי ביצועיו המדהימים בקומביין, אשר במהלכם קבע, בין היתר, תוצאה של 4.37 בריצת ה-40 - הספק הזה התנפץ לרסיסים. מי שלמרות הכול יש לו ספק כזה, מוזמן לראות את קובץ הווידאו הראשון מבין המצורפים.

        כפי שטענתי לא פעם בעבר, בליגה של היום, שמחמירה עם הגנת המסירה, ערך של הסייפטי הרב גוני עולה מהר מאוד. לכן ברגע שתיווצר אפשרות לקחת שחקן כמו לנדרי, דטרויט לא תהסס לעשות זאת, היות שהגיע הזמן לבנות את הגנת הקבוצה ובמיוחד את הגנת המסירה, שהייתה מזעזעת בעונה שעברה גם בטרם עזיבתו של דרה בליי לדנבר. בנוסף ניתן לומר, שאם כבר מתחילים את תהליך הבנייה, חשוב להתחיל זאת משחקן בעל תכונות מנהיגות, דבר שיאפשר להמשיך ולבנות את ההגנה מסביבו, ויבטיח את יעילותו של התהליך המדובר.

        5. אריזונה קרדינלס: ג'ו תומאס, תאקל התקפי, וויסקונסין

        אחרי עזיבתו של לאונרד דייוויס לדאלאס, קו ההתקפה של אריזונה, אשר ממילא היה גרוע, הפך לצרה צרורה במיוחד. באמת, לאיזו רמה הוא היה צריך לרדת בכדי להביא רץ כמו אדג'רין ג'יימס לממוצע של 3.4 יארד לנשיאה? למזלם הרב של הקרדינלס, אף אחד לא חטף את ג'ו ת'ומאס לפניהם, לכן הם הרוויחו שחקן מוכשר ביותר בעמדת התאקל, שמצטיין ביכולת חסימה במצבי מסירה ובמצבי ריצה כאחד, מה שדי נדיר לשחקנים בעמדה שלו. תומאס גבוה מאוד (2.04 מטר), אך שולט מצוין בגופו ומשתמש היטב ברגליו הזריזות, מה שמאפשר לו לשמור בצורה מושלמת על איזון, ולא לתת ליריב לדחוף אותו אחורה.

        ישנה רק בעיה קטנה אחת בנוגע לשילובו באריזונה: במכללות תומאס נהג לשחק בצד שמאל של קו ההתקפה, בכדי להגן על "צידו העיוור" של הקוורטרבק הימני. אבל מאט ליינארט שמאלי, ולכן על מנת להגן על "הצד העיוור" שלו, ג'ו תומאס יצטרך לעבור לשחק בצד ימין, מה שלא היה רגיל לעשות עד כה.

        6. וושינגטון רדסקינס: גיינס אדאמס, קיצוני הגנתי, קלמזון

        הפעם סניידר ושות' לא שלחו לשם שינוי את בחירת הדראפט הראשונה של קבוצתם בתמורה לאיזה שחקן ב-FA, ולכן הרדסקינס יצטרכו לשבור את הראש ולבחור איזה חור לסתום, היות שלא חסר להם כאלה. סביר להניח שירצו בראש ובראשונה לטפל בבעיית היעדר לחץ על הקוורטרבק מצד ההגנה שלהם (19 סאקס עלובים בעונה שעברה, מקום אחרון בליגה), ויקחו את גיינס אדמס, מגיח המסירות הטוב בדראפט הנוכחי. אדאמס הוא אתלט מעולה, בעל מהירות עצומה וצעד ראשון קטלני. יודע לנצל היטב את ידיו הארוכות בהתמודדות עם החוסמים, תוך הפגנת טכניקה ברמה גבוהה.

        חסרונו של אדאמס מתבטא בחוסר יעילות במשחק נגד הריצה, מה שמעלה אסוציאציה לדווייט פריני, אם כי במידה ויצליח לממש, בדומה לפריני, את הפוטנציאל בתחום גיחת המסירה, זה בהחלט יספק את אוהדי הקבוצה. בבית שבו הם משחקים פעמיים נגד דונובן מקנאב, איליי מנינג וטוני רומו – כדאי מאוד שלאדומי העור תהיה יכולת ללחוץ אותם, אחרת הצרות של העונה הקודמת עלולות לחזור על עצמן.

        7. מינסוטה וייקינגס: אדריאן פיטרסון, רץ אחורי, אוקלהומה

        עמדת הרץ האחורי איננה נכללת בין הצרכים של הווייקינגס, אז למה להם לבחור בפיטרסון? אחרי שהתופס, הסייפטי ושני הקוורטרבקים הבכירים הלכו, העדיפו במינסוטה, במקום לעשות טרייד כלפי מטה ולמרות נוכחותו של צ'סטר טיילור בהרכב, לקחת את אחד הרצים המוכשרים בשנים האחרונות, במטרה להפוך אותו לנשק קטלני בעתיד. על החלטה זו השפיע הכישרון היוצא דופן של פיטרסון, שבדומה למקרה של קלווין ג'ונסון מתבטא בשילוב נדיר של הגודל הפיזי (1.85 מטר, 100 ק"ג) ויכולות אתלטיות מגוונות. אדריאן מספיק פיזי כדי לרוץ דרך הצפיפות, אך באותו זמן מספיק מהיר בכדי לנוע הצידה למגרש הפתוח (ווידאו מס' 1). רץ עם המון כוח תוך שמירה על יציבות, ובזכות זה שורד תאקלים וממשיך לנוע (ווידאו מס' 2). חוסם טוב וגם תופס מעולה, למרות שלא קיבל מסירות רבות בקבוצתו, שלא נוהגת למסור לרצים.

        רבים מנסים להוריד מערכו על סמך תדירות פציעות גבוהה יחסית, מה שלא נשמע לי רציני. פיטרסון נשא כדור 778 פעמים לאורך 3 שנים, ולא סבל מאף פציעה רצינית, אלא פה ושם מתח רגל ופעם אחת שבר את עצם הבריח. במקרה של הוויקינגס מדובר על ניצול ההזדמנות למען העתיד, שבו ניתן יהיה לבנות את ההתקפה כולה סביב אדריאן פטרסון.

        עד כה – הפרק הראשון. הפרק השני – בקרוב. אל תלכו לשום מקום.