פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרדר במדבר: על קצות האצבעות

        הקקטוס הלך לראות בלט (אהמ), מאשים את י' ואיזה שחקן של אריזונה שגררו אותו (אהמ, אהמ) ומסכם את עונת המכללות בכדורסל

        השבוע הלכתי להופעת בלט. הנה, הוצאתי את זה החוצה. קדימה, קדימה, קחו לעצמכם דקה, תצחקו ותחזרו.

        חזרתם? יופי. אז הנה הסיפור. י', כמו כל בחורה, אוהבת בלט. אני, כמו רוב הגברים, מעדיף שיחדירו לי קטטר. אבל מה, מאז שהגענו לפה, בתדירות של כמה שבועות, י' מנסה לשכנע אותי לבוא איתה לראות הופעה. כל פעם היא טוענת, ובצדק יש לומר, שאם היא באה איתי לכל המשחקי בייסבול והפוטבול, גם אני יכול לבוא איתה פעם אחת להופעה. עד לאחרונה הצלחתי לדחות אותה בתירוצים מתירוצים שונים, אבל בשבוע שעבר בא הקש ששבר את גב הגמל. ישבנו בערב חמים (30-35 מעלות), לאכול ארוחת ערב, כשתוך כדי הארוחה התברר לי שאוטוטו עולה להגיש פיצ'ר של אריזונה שגם נמצא בקבוצת הפנטזי שלי. אז מיד העברתי לערוץ המתאים וכך אכלנו את ארוחת הערב תוך כדי צפיה בחוזה וולורדה סוגר משחק. למי שלא יצא לראות את הבחור, מדובר ביצור כל כך מכוער, שאם אריק קרטמן היה מתחתן עם פידל קסטרו, הילד שלהם היה יותר יפה ממנו. איך נאמר בעדינות, לא בדיוק המתכון לעיכול בריא של ארוחה. ואז היא אמרה לי – אם את זה אני רואה, גם אתה יכול לבוא לראות אתי בלט.

        אז הלכנו לבלט. וכמובן, כמו שמרפי אוהב את זה, האולם שבו נערכה ההופעה שוכן בדיוק מרחק בלוק ממתחם הספורט של פיניקס, ש"במקרה" שיחקו בו אותו ערב גם הסאנס וגם הדי-באקס, סתם כדי לדרוך לי על היבלות. כמובן שניסיתי לשכנע את י' שעדיף לה ללכת למשחק, אבל ללא הועיל, וכך, במקום לראות חבורת שמנים לועסי טבק, נאלצתי לצפות באנשים שהולכים על קצות אצבעותיהם למחייתם. אבל מה, רק המחשבה על שחקני בייסבול רוקדים בלט נתנה לי תעסוקה לשעות של המופע, והרשיתי לעצמי לעסוק בהשוואה בין שני סוגי הבידור, שבמבט ראשון נראים מרוחקים מרחק רקס גרוסמן וטבעת סופרבול אחד מהשני, אבל לא כאלה שונים אחרי הכל. לדוגמא:

        - לבוש. לא נראה ממש דומה, נכון? לא נכון! עובדה, גם בבייסבול וגם בבלט המופיעים לבושים בבגדים שיצאו מהאופנה לפני יותר ממאה שנה. ואם תסתכלו לעומק (וברוך השם, יכולתי להסתכל מאוד לעומק מהשורה הראשונה בה ישבנו) בשניהם המופיעים לובשים גרביים ארוכות שמתוחות עד הברכיים, כשההבדל העיקרי הוא שבבייסבול השחקנים לא לובשים טייטס צמודים שלא משאירים כל מקום לדימיון. ואולי טוב שכך. רק תחשבו על התופס שצריך לעמוד מאחורי החובט ותבינו לבד למה.

        - מוצא. בבייסבול השחקנים מגיעים מהרבה מקומות בעולם – יפן, קוריאה, דרום ומרכז אמריקה וכמובן קובה. מה שהתפלאתי לגלות כשעיינתי בתוכניה (זה לא שיש משהו אחר לעשות שם, אתם יודעים) זה שגם בבלט הרקדנים מגיעים מרחבי תבל – רוסיה, דנמרק ואפילו מאלבניה היו שם שני רקדנים. עכשיו תגידו כמה פעמים "רקדן אלבני", נראה אתכם מפסיקים לצחוק.

        - פעילות בין ההופעות. בבייסבול השחקנים עסוקים בין החבטות בלעיסת טבק, יריקה, ובעיקר גירבוץ. אין לי מושג מה הרקדנים עושים בין הריקודים, אבל אני משוכנע שגם שם גירבוץ עומד בראש הרשימה. ברצינות, כל החבילה שלהם שם בחוץ רק מחכה, אתם חושבים שהם לא מעבירים עליה מדי פעם?

        - אוכל. בבייסבול האופציות הן מרובות – נקניקיות מכל הסוגים, בוטנים, בירות ושאר ירקות. גם בבלט זה אותו דבר פחות או יותר. טוב, לא ממש, החולרות לא מרשים לאף אחד להכניס כלום לאולם. מה, זה לא ישדרג את כל החוויה אם היה אפשר לפצח בוטנים תוך כדי?

        - פציעות. תאמינו לי, שחקני בייסבול פגיעים כמו בלרינות. בסוף המשחק י' ואני התדיינו על האיכות האומנותית של הבלט. אני טענתי בתוקף שפעולת הריקוד על קצות האצבעות היא פעולה שאינה טבעית לגוף בעוד י' טענה בתגובה שגם זריקת כדור בייסבול במהירות של 100 מייל לשעה היא לא בדיוק הדבר הטבעי ביותר שיש. "עובדה", היא הוסיפה, "בבייסבול אתה שומע על פציעות כל שני וחמישי, בעוד שבבלט אתה לא שומע על רקדנים פצועים. טוב, עניתי לה – זה נכון, אבל זה רק בגלל שאין פנטזי בלט (ברשיניקוב בחירה ראשונה בליינד, דרך אגב)".

        אין כמו פוטבול לפתוח את העונה

        אבל, אתם לא צריכים לרחם עליי יותר מדי, כי למחרת החזרתי לעצמי את שרידי הגבריות שאיבדתי בערב הקודם, כאשר גררתי את י' למשחק הפוטבול הראשון של העונה. כן, כן, לא כזה מזויף שמשוחק באולם, אלא ממש פוטבול, עם מעודדות והכל. לכבוד פתיחת עונת מכירת המנויים לעונה הבאה, האוניברסיטה ערכה משחק אביב שבו שיחקה הקבוצה הראשונה מול הקבוצה השניה, והאוהדים נקראו לבחור את המקום שבו הם רוצים לשבת בעונה הקרובה.

        אז הגענו טיפה מוקדם, ערכנו קניות בחנות המרצ'נדייז של האוניברסיטה (אני עכשיו הבעלים הגאה של חולצה מס' 12 של אריזונה סטייט. מה זאת אומרת מי זה מס' 12? על רודי קרפנטר, הק"ב של הסאן דבילז לא שמעתם? טוב, גם אין סיבה שתשמעו בעתיד, הוא לא משהו בכלל) והתיישבנו לנו בשורה החמישית על קו 40 היארד כדי לראות מחצית משעממת למדי, אבל היי – פוטבול זה פוטבול. זהו, רק רציתי שתדעו. מגיע לי שתקנאו בי קצת, לא?

        ועכשיו, במעבר חד, להבטחה שלי משבוע שעבר, סיכום עונת המכללות והטורניר שהסתיימו לפני שבועיים. הנה הנקודות המרכזיות שלי מהעונה.

        הרבה כישרון, בלי הפתעות

        - הרגשות שלי בסיום העונה הם מאוד מעורבים. מצד אחד, ראינו העונה רמת כישרון שלא נראתה בליגה שנים רבות – כל כך הרבה פרשמנים מצוינים, לא רק אודן ודוראנט, אלא גם ברנדן רייט וצ'ייס באדינג'ר ומייק קונלי ג'וניור וטיי לואסון ועוד רבים אחרים, בנוסף לשחקנים ותיקים שהגיעו לשיאם כמו אהרון ברוקס, אייסי לואו, מריו בוגן, אהרון אפללו, אלאנדו טאקר וכמובן הרביעיה מפלורידה. מצד שני, הטורניר היה בלא ספק אכזבה גדולה, גם כי לא היו בו סינדרלות ובקושי ראינו הפתעות וגם, למרות שבשלבים המאוחרים ראינו כמעט רק מדורגות גבוהות, מיעוט משווע במשחקים איכותיים שייזכרו לשנים ארוכות (למעט אולי צפון קרוליינה – ג'ורג'טאון בשלב העילית 8).

        אם הייתי מנסה להבין למה ראינו את מה שראינו, אין ברירה אלא להפנות את האצבע המאשימה כלפי המאמנים. אם בעבר המאמנים היו החלק החזק בליגה, הרי שבטורניר היתה תחושה שמרבית המאמנים פגעו יותר בהצלחה של קבוצותיהם מאשר עזרו לה. ריק בארנס והטעויות שלו בניצול הפרשמן הכי דומיננטי שנחת במכללות בעשרים שנה האחרונות (דוראנט, כמובן, עוד עליו בהמשך) נותחו לעייפה, אבל גם מאמנים אחרים, כולל כמה מכובדים ביותר לא יוצאים נקיים מאשמה. רוי וויליאמס הוא האשם העיקרי בקריסה של הטאר הילס בגמר האזורי מול ג'ורג'טאון וביל סלף וקנזס הצליחו להימלט מקללת הסיבוב הראשון של השנתיים האחרונות רק כדי לפשל עם כמות הכישרון אולי הגדולה בליגה מול קבוצה מוגבלת כמו UCLA. גם הברויינס עצמם נראו כאילו לא למדו כלום משנה שעברה מול פלורידה בחצי הגמר ואני לא רוצה להתחיל לדבר על לוט אולסן ואריזונה או דיוק וששבסקי. וחבל, כי באמת היה יכול להיות לנו טורניר מהסרטים ובסופו של דבר, כל מה שנזכור מהשנה הזאת זה את קווין דוראנט וגרג אודן ותו לא.

        - אז בואו נדבר שניה על דוראנט ואודן. הראשון כבר הודיע שהוא ניגש לדראפט הקרוב בעוד שהשני עוד לא החליט בזמן כתיבת שורות אלה, אבל זה יהיה סביר להניח שגם הוא לא יוותר על ההזדמנות בסופו של דבר. פרשנים מתווכחים בינהם האם השניים מוכנים ל-NBA אבל האמת הפשוטה היא שגם אם לא – במכללות כבר אין להם מה לחפש. אודן חייב למצוא לעצמו יריבי משחק בגודל שלו, כאלה שכמעט אין בחובבנים, ודוראנט כבר הוכיח שהוא יכול לקלוע על מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה (חבל רק שהמאמן שלו לא דאג לתת לו את הכדור כדי לעשות את זה. סליחה שאני לא מצליח להתגבר על זה) והגיע הזמן שהוא יוכיח את עצמו ברמה הבאה.

        - מי מבינהם צריך להיות הבחירה מספר אחת? ובכן, עד כמה שזה מוזר, הבחירה הנכונה תהיה לקחת את אודן, אבל אני רוצה שהקבוצה שאני אוהד תיקח את דוראנט. למה? ובכן, שני השחקנים יהיו מצוינים בליגה (אם כי דוראנט יצליח מהר יותר – האיש הולך להיות רוקי השנה בלי בעיה בכלל), אבל לדוראנט יש את הדבר הזה שיגרום לך להעביר ערוץ בטלוויזיה רק כדי לצפות בו. אני הולך להקצין את הדברים, אבל ההשפעה של הבחור על הליגה הולכת להיות עצומה ואם דיוויד שטרן לא יקלקל את זה – אנחנו עשויים לראות את השחקן עם ההשפעה הכי גדולה על המשחק מאז אחד בשם ג'ורדן. כן, כן, עד כדי כך. חכו ותראו.

        אז חוק שטרן זה טוב או לא?

        - עוד שחקנים בדראפט הקרוב שתשמעו את השם שלהם הרבה בשנים הקרובות: אייסי לואו (היריב העיקרי של דוראנט על תואר רוקי העונה), ברנדן רייט, קורי ברואר, אל ת'ורנטון, ג'ארד דאדלי, גלן דיוויס.

        - שחקנים שיילכו גבוה בדראפט הקרוב ולא יגשימו את הפוטנציאל שלהם: ג'ואקים נואה, ספנסר האווס, ג'וש מקרוברטס, אהרון גריי, רוי היברט.

        - נקודה אחרונה לסיום, שכולם מרבים לדבר עליה – אז איך חוק שטרן (שחקן חייב להיות בן 19 כדי להיבחר בדראפט) השפיע על המכללות? הדיעה המקובלת בין הפרשנים היא שהחוק היה טוב לרייטינג של הליגה ולרמה שלה אבל עשה רע לתוכניות השונות, כשאף קבוצה בה משחק פרוספקט צעיר לא יכולה לפתח תוכנית לשנים ארוכות כי הבחור יברח למקצוענים בשניה הראשונה שמתאפשר לו על פי החוק.

        ובכן, הרשו לי לחלוק על הקביעה הזאת. קודם כל, גם לפני החוק שחקנים בורחים בשניה הראשונה האפשרית אם הם חושבים שאחרי שנה אחת הם ייבחרו גבוה ודבר שני, השחקנים שעוברים במכללות זוכים לטעימה מהחיים האקדמאיים (ומהסטודנטיות) ועשויים להחליט שזה מוצא חן בעיינהם מספיק כדי לדחות את הכסף הגדול בעוד שנה (ראו את באדינג'ר מאריזונה, למשל, או מייק קונלי ג'וניור מאוהיו סטייט). האם הרמה במכללות באמת עלתה או שזכינו למחזור שחקנים יוצא מגדר הרגיל, כמו שקורה פעם בכמה שנים? על השאלה הזאת ניתן לזמן לענות. בינתיים נגיד תודה לדייווד שטרן ונצטער שהחוק לא מדבר על גיל 20.

        חמיצר בפעולה

        טוב, לא דיברנו על בייסבול בכלל בטור, אז לסיום הנה לכם ציטוט וחידה, שניהם קשורים לבייסבול.

        תחילה הציטוט. הנה מה שלאוזי גיין, המנג'ר הצבעוני של השיקגו וויט סוקס, היה להגיד על יוהאן סנטנה, המגיש של מינסוטה טווינס, אחרי שהאחרון השבית את הקבוצה שלו בפעם העשירית ברציפות (התרגום שלי):

        "יש לי משהו בשבילו לפעם הבאה. אני הולך להתקשר לאמא שלי בוונצואלה שתבוא לפה ותבשל בשבילו. היא תרעיל אותו. אמא שלי טבחית איומה ואם הוא יאכל את הבישולים שלה, יהיו לו בעיות להגיש".

        ועכשיו לחידה שאני יודע שכולכם מצפים לה. קודם כל, ברכות לפותר משבוע שעבר, אבי פרידמן, שידע להגיד שלאיירוד יש ממוצע של מעל 340. עם הבסיסים מלאים ואנחנו מצדיעים לו למרות שהוא אוהד של היאנקיס. והחידה של השבוע היא: כולם יודעים שטום בריידי היה בעברו שחקן בייסבול ואף נבחר בדראפט על ידי המונטריאול אקספוס עליהם השלום, כמו עוד הרבה מאוד שחקנים מקצועניים ששיחקו בשני המקצועות בו זמנית. ובכן, שחקן בייסבול פעיל ומצויין היה בעברו קוורטבק ואף הבק-אפ של פייטון מאנינג באוניברסיטת טנסי, מי השחקן?