מגיע לאוחנה תואר

כמו אבי נמני, יוסי אבוקסיס ייזכר לכשיפרוש כאחד הכדורגלנים המשמעותיים בענף ב-15 השנים האחרונות. השילוב המדויק אצלו בין טכניקה וכוח, בין גליץ' אכזרי למסירה גאונית, שכלל והשפיע על הסגנון של הקשרים האחוריים בליגה. גם אם לא יזכה בכלום העונה, קפטן הפועל ת"א גרף לא מעט תארים שתואמים את גדולתו כשחקן, אבל את הסייג העיקרי שמפריד בינו לקפטן מכבי הוא כנראה כבר לא יצליח לסלק: אבוקסיס היה ונשאר מנהיג של הצלחות. ההצלחות עשו אותו, לא הוא אותן. היכולת הרעה של הסביבה גוררת אותו אחריה, לא להיפך. המשחקים האחרונים רק מיקדו את הזרקור מחדש על הנקודה הזאת. נמני מנהיג את מכבי ת"א גם כשהוא מחוץ למגרש, אבוקסיס לא היה כזה אפילו על הדשא.

אבוקסיס תמיד ידע להצטלם נכון ליד ההצלחות, והגיע לו, אבל הוא מתאדה דווקא בכישלונות. ברגעים שמנהיגים נמדדים: כאשר הקבוצה נקלעת לעונה רעה בתחתית, כאשר הלחץ בצמרת משפיע על השחקנים הצעירים, כאשר יש מיני מערבולת עם הנהלה. היכולת הרעה של אבוקסיס אינה קשורה לגיל המתקדם, 36. ראינו ממנו משחקים נהדרים אפילו העונה. זאת לא רק עייפות או שרירים כואבים, אבוקסיס נח לא מעט בחורף. זה פשוט פגם קטן/גדול באופי.

גם אם אלי אוחנה לא יזכה בגביע הטוטו ובהנחה שהוא ישמור על המיקום המאכזב בליגת העל עד למחזור ה-33, העונה האחרונה שלו בהפועל כפר סבא מיתגה אותו כמאמן לגיטימי בליגת העל. לא עוד שחקן עבר גדול שמתפרנס מתהילתו, אלא מאמן בזכות עצמו. עדיין מאמן של קבוצות קטנות - חשוב שהוא ואתם תבינו את זה - אבל כשנזכרים בבני יהודה המרושלת שלו, גם זה משהו. יכול להיות שזאת פאטה מורגנה, אבל המשחק הקבוצתי, המאורגן, ההתקפה המסודרת והלא מקרית של הפועל כפר סבא העונה רומזים שאולי אוחנה הפסיק לשים את כל מבטחו בכישרונו של היחיד ושם דגש אמיתי על הכוח של הכלל. עכשיו נותר לו לטפל בנאיביות של כפר סבא ובמשחק ההגנה הרופף, בעיות שאוחנה המאמן עדיין לוקה בהן.

נשאלת השאלה כיצד מאמן שלא יוצא להשתלמויות, שעדיין בוחר זרים בצורה לא מקצועית, שתמיד הולך על סוסים זקנים ומוכחים ולא מהמר על שחקנים חדשים ומפתיעים, שעדיין לא מתבייש לומר בפרהסיה "טקטיקה שמקטיקה", בכל זאת מצליח לסחוט מחמאה קטנה ממי שגרס שעליו להחליף מקצוע. יש שתי סיבות אפשריות לכך. הראשונה היא ארקדי גאידמק, שפגע לו באגו הגדול, דבר שמעט מאוד אנשים הצליחו, ושכנע אותו להוכיח את עצמו לפני שהכל נגמר. הסיבה השנייה היא האופי של הפועל כפר סבא, קבוצה ללא לחץ ודרישות, תכונות שממש מתאימות למאמן שלא ממש מאמין בעבודה קשה. חשוב להדגיש מחדש: אין לקשר בין המחמאות הקלות לאוחנה לבין אימון עתידי בבית"ר ירושלים או בכל קבוצה גדולה אחרת. לא כדאי לו לחפש שוב קיצור דרך.

האסון הגדול ביותר של הפועל ת"א העונה לא קשור באיזה מקום היא תסיים בליגה, אלא בתחושה המוכרת שדרור קשטן היה בעצם רוב המועדון. שהאנשים שמנהלים את המועדון לא מסוגלים להתוות דרך עצמאית בלי לתת יד למאמן שלהם לשעבר. כמו בעונת 2004/5, בה כמעט הקבוצה נשרה ליגה, החודשים האחרונים שוב הוכיחו כמה ראשי הפועל ת"א לא מוצאים את הידיים והרגליים בלי קשטן, שאימן, ניהל, הנהיג, הרגיע כשצריך, העניש בזמן ובמקום, ובעיקר הסתיר את הבורות שלהם בכדורגל. בתחילת העונה נדמה היה שראשי הפועל ת"א נגמלו מהתלות הבעייתית הזאת, אבל אז באו החודשים האחרונים והחזירו את הקבוצה לנקודה בה היא היתה בימי חיים רמון.

למרות גאוותם המוחצנת, למרות הפוזה של יודעי כל, הראל את בן עמי את השד יודע מי עוד נואשים לעזרה. לאיש מקצוע שיקשר בינם לבין האופן שבו הכדורגלן הישראלי חושב, אדם עם ניסיון שיכול לתת להם גב בניהול כדורגל, אישיות שתחבר בין החזון שלהם לבין האופן שבו צריך ליישם אותו (רמז: לא לקנוס את השחקנים על היכולת שלהם). בקיצור, הם זקוקים לג'נרל מנג'ר מקצועי. מספר סימנים מראים כי הפועל ת"א מתחילה להזכיר את מצבה ערב תקופת החושך בתחילת שנות ה-90, ולכן מוטב שראשיה יחפשו את העזרה הזאת כמה שיותר מהר, הרבה לפני שהם מחתימים סופית מאמן חסר ניסיון ברמות האלו. אחרת, המפולת תהיה הרבה יותר גדולה.

אם לא שמתם לב, עונת המלפפונים כבר נפתחה, והיא עומדת להיות מתעתעת מתמיד. הקרב הגואה בין כלי התקשרות המתרבים על כל פירור מידע חיבר כבר בין עומר גולן לארבע הגדולות ואת איליה יברויאן לחצי מקבוצות ליגת העל. והיד עוד נטויה. תכף אספניול תשוב ותתעניין בתומר בן יוסף, עוד מעט חצי מקבוצות הליגה הטורקית/ספרדית/אנגלית ירדפו אחרי ברדה/טועמה/ארבייטמן וכל מי שלא מחזיק בחוזה, אבל יש לו סוכן ממולח ומניפולטור. אכן, ימים קשים לפנינו. אוהדים יקרים, שימרו על הלב שלכם. אל תתנו לאף אחד להוליך אתכם שולל.

"זו לא בושה שהצעתי את עצמי להפועל ת"א. מה לא בסדר בכך?" (אולי מישהו בערוץ 10 יכול לעזור לאייל ברקוביץ' להבין כבר אתיקה עיתונאית מהי?)

"כמו שיש חיבוק עם הרבה אהבה, לפעמים נוצרת אחיזה עם דרישה, ואם חרגתי טעיתי, אבל הכוונות היו טובות" (אייל לחמן בהסבר פואטי לתקריות החריגות שלו עם עידן סרור ועמרי קנדה)

"אנחנו צריכים להיות יותר רגועים" (ניר לוין מצא פתרון לקבוצה הרדומה שלו)

למרות שבעונה שעברה היא סיימה לפני מכבי ת"א, בני יהודה חזרה תוך עונה אחת למצבת הקבוצות שלא בטוחות בליגת העל. ההגעה לשיא בגמר הגביע סימלה גם את קצו של דור הזהב הנוכחי, בסיומו בני יהודה ירדה מרוב נכסיה המקצועיים בשנים האחרונות. לא מדובר רק במשה ביטון, שעזב למכבי ת"א, אלא ביציבות המקצועית של המועדון. באופי של הקבוצה, במנטליות, בביטחון, וגם כמובן בכשרון של הסגל.

ראשי בני יהודה לא השכילו למנף את ההישגים של השנים האחרונות ליסודות בריאים, הקבוצה ביססה את עצמה יותר מדי כחממה לשחקנים בעייתיים, שחלקם פשוט ניצלו זאת ועזבו כשסיימו להשתמש. הלימון הזה נסחט הרבה יותר מדי, והתוצאה לפניכם: קבוצה עם עתיד מעורפל, עם עוד שחקנים מובילים שחולמים כבר לעזוב, עם זרים בינוניים מינוס שחלקם הגדול כבר מיצה את עצמו, עם שחקני בית שלא פורצים ולא לוקחים את המושכות, עם שנים של מאבקי תחתית באופק.

אפשר לצרף לרשימת המתנדנדים הזאת גם את ניצן שירזי, לו יש חלק באשמה. עם זאת, ייתכן מאוד שעזיבה שלו, שנראית בהחלט מתבקשת, רק תכניס המערכת לסחרור גדול יותר. בכל מקרה, עם שירזי או בלעדיו, בני יהודה צריכה להפסיק להתגעגע לשכירי החרב הישנים בסגנון משה ביטון ולחפש לעצמה נוסחת הצלחה חדשה. כמו שזה נראה כרגע, תנאי הפתיחה למשימה נראים קשים במיוחד.