שחקן וג'נטלמן

ניתוח קריירת משחק של ספורטאי אמריקאי הוא דבר די פשוט, ברוב המקרים. הבדיקה היא, כמעט תמיד, כרונולוגית ומתארת את חייו הספורטיביים מימי בית הספר, דרך התיכון, ולקינוח את הקריירה המקצועית.

במקרה של דרו בלדסו הדברים לא כאלו פשוטים. אחת הסוגיות המעניינות ביותר כשבאים לבחון את חייהם של הספורטאים היא האם פעולותיהם מחוץ לתחומי המגרש רלוונטית לדיון. האם בעיית ההימורים של מייקל ג'ורדן או הפרפורים מהצד של מג'יק ג'ונסון פגעו בערכם כשחקנים? ולחילופין, האם קרנות התרומה שהקים הקוורטרבק הבינוני של דטרויט, ג'ון קיטנה, שסייעו לחיים של אנשים רבים באמריקה ובעולם הופכות אותו לאדם גדול ומכך גם שחקן גדול יותר ממה שהוא על המגרש? האם פעילותו הבלתי חוקית של 'פקמן' ג'ונס חשובה לניתוחו כשחקן? או במילים אחרות, האם חייהם ה"אחרים" של הספורטאים, אלה שאין ביניהם ובין קליעת סל, מסירת טאצ'דאון או חבטה להום-ראן, רלוונטיים לדיון על איכותו של שחקן כספורטאי? האם צרותיו של קובי בריאנט עם הנערה בדנבר ואופיו השחצני מפריעים לנו כשאנחנו מתבוננים ביכולותיו העילאיות? האם נגיחתו של זידאן צריכה להטיל צל כבד על כל הקריירה המופלאה שלו ועוד אינספור דוגמאות.

אין תשובה מוחלטת לסוגיה הזו, אבל מה שכן ברור הוא שאת הקריירה של דרו בלדסו לא ניתן לנתח רק על הדשא, ושחייו מעבר ליציעי האצטדיון הם חשובים ובעלי משמעות לא פחותה, אם לא רבה יותר, לאנשים כה רבים, ועל כן ראויים לציון והערכה.

דרו בלדסו הוא, כפי שכינה אותו ידידי משה 'אוסטלדו' יחזקאל, "שחקן וג'נטלמן". הדרכים בהן הוא הגיב, במהלך כל הקריירה שלו, למהלומות הקשות שספג, לביקורות, להושבות על הספסל, לקיצוצים בשכרו ולפיטורים, בסופו של דבר, הן אלגנטיות, מכובדות ונטולות כעס. בלדסו הוא דמות שיש לכבד וללמוד ממנה. מכאן אני רוצה להתחיל.

בחיים שלצד הספורט בלדסו הקדיש את רבות לסיוע לילדים. הוא ניצל את סכומי הכסף המאוד מכובדים שהרוויח כקוורטרבק (בתחילת שנות האלפיים הוא החזיק בחוזה השמן ביותר בפוטבול), לא לבניית טירות או רכישת עשרות רכבים מפוארים, אלא להקמת קרנות ועמותות לסיוע לילדים. הנה כמה מהארגונים שייסד דרו בלדסו:

"קרן דרו בלדסו" – קרן המסייעת להורים בחינוך נכון של ילדיהם. "מלגת אלברט סטו בלדסו", אותה הקים במכללה בה למד, וושינגטון סטייט, שמעניקה 150,000 דולר בשנה למלגות ספורט.

יושב הראש הבינלאומי של "רשת ניסי הילדים" – אגודה המסייעת לילדים חולים בכל העולם לקבל טיפול ועובדת על למעלה מ-170 בתי חולים בעולם.

בשנת 2004 בלדסו התקבל ל"היכל התהילה ההומניטארי הבינלאומי", קיבל את פרס "אלומני ספיריט", המתייחס לאנשים אשר תרמו מעל ומעבר למצופה באוניברסיטאות ברחבי אמריקה ואת פרס "תורמן מאנסון" לסיוע קהילתי התנדבותי. לבלדסו, אגב, יש ארבעה ילדים והוא הפך את חינוך הנוער האמריקאי למטרה בחייו. הוא, אגב, גם כתב את ספר הילדים המופתי והאלמותי: "עשה את הבחירה הנכונה". וכאן הגיע הזמן לבדוק אם בלדסו בעצמו עשה את הבחירות הנכונות, לאורכה של קריירת הספורט שלו, או במילים אחרות, איזה ספורטאי היה בלדסו?

בלדסו הגיע לפוטבול המקצועני כבחירה הראשונה בדראפט, אחרי שלוש שנים מוצלחות בוושינגטון סטייט, בהן שבר את כל שיאי המסירות של המכללה, נבחר להרכב האול אמריקן ולשחקן השנה של חטיבת הפאסיפיק 10. לניו אינגלנד לא היו לבטים, הם הזדקקו נואשות לקוורטרבק, ולבלדסו היו את כל הנתונים להיות המונטנה הבא. הקוורטרבק השני בדראפט, ריק מירר, ששיחק בנוטר דאם ונבחר על ידי סיאטל, היה אכזבה מהדהדת. במבט לאחור אפשר לגלות מספר שחקנים שהפכו אגדות בדראפט של 93 – ג'רום בטיס, האוטובוס מפיטסבורג, נבחר על ידי לוס אנג'לס ראמס בבחירה העשירית, וילי רואף, טאקל ושחקן קו התקפה דגול שנבחר ל-11 משחקי פרו-בול, נבחר על ידי ניו אורלינס בבחירה השמינית, מייקל סטרהאן על ידי הג'איינטס בבחירה ה-40, ג'ייסון אילם, הקיקר המיתולוגי של דנבר, נבחר בבחירה ה-70, ג'ון לינץ' בבחירה ה-85 ולורנזו ניל 89. עוד שני קוורטרבקים ראויים שנבחרו באוות הדראפט היו מארק ברונל וטרנט גרין.

ועדיין, על בחירתו של בלדסו בראש הדראפט לא היו ספקות. בלדסו הגיע למסצ'וסטס ופתח בפוקסבורו ממשחקו הראשון. שמונה השנים הראשונות של הקריירה שלו היו נפלאות. בלדסו הפך לאליל גדול ומוערץ, אבל להבדיל מכוכבים גדולים ונחשקים אחרים הוא לא איבד את צניעותו ושפיות דעתו. בלדסו שמר על שקט תעשייתי ועל ריחוק מסוים מהתקשורת. השנים בניו אינגלנד היו הטובות בחייו.

שלוש השנים הראשונות היו לא רעות מבחינה סטטיסטית, אבל לא טובות מבחינת הישגי הקבוצה. בשנת 1994 הפטריוטס הגיעו לפלייאוף והפסידו בסיבוב הראשון, בשאר השנים לא הצליחו להשיג אפילו מאזן חיובי. אבל עונת 1996 היתה שיא הקריירה שלו. הכל התחבר בניו אינגלנד, כל החלקים נפלו למקומות הנכונים ומקבוצה חסרת סיכוי היא הפכה למועמדת לאליפות. בלדסו מסר ל-4,086 יארד ו-27 טאצ'דאונים (מול רק 15 חטיפות), הרסיברים שלו, טרי גלן (איתו יתאחד שוב בשנת 2005) ובן קואטס היו איתו על אותו הדף, קרטיס מרטין החל להוכיח את עצמו כרץ אחורי ברמת היכל תהילה וביל פארסלס הנהיג קבוצה מפתיעה, צעירה ונפלאה.

עם וינאטיירי בתחילת דרכו המדהימה וצוות הגנתי יעיל ומלא התלהבות (שכלל, בין השאר, את טיי לואו, וילי מקגינס, טדי ברוסקי ולוייר מילוי) הפטריוטים רצו עד משחק הסופרבול, שם נתקלו בקוורטרבק הטוב ביותר באותן השנים, אחד ברט פארב. בלדסו היה נורא בסופרבול, עם ארבע חטיפות, בהפסד 35:21. פארסלס עזב את ניו אינגלנד בעונה הבאה ועבר לאמן את הג'טס, ופיט קארול החליפו. השנתיים הראשונות היו סבירות, ניו אינגלנד הגיעו לפלייאוף והפסידו, בסיבוב השני לפיטסבורג ב-1997, ובראשון לג'קסונוויל ב-1998. קארול עזב אחרי עוד שנה וביל בליצ'יק הגיע במקומו.

לבלדסו וביליצ'ק מעולם לא היתה תקשורת טובה יחדיו. לא שהיו ריבים והתקוטטויות, פשוט בלדסו, שאוהב לזרוק הרבה ורחוק, לא היה האיש הנכון לשיטות ההתקפה שבליצ'יק ניסה להתאים בפוקסבורו. שנת 2000 היתה בינונית בשביל בלדסו וב-2001 הגיעה הפציעה ששינתה הכל.

במשחק השני, נגד אותה ניו יורק ג'טס שלקחה ממנו את הטונה ואת קרטיס מרטין והביאה לו את בליצ'יק, מו לואיס נכנס בבלדסו, בעוד זה מנסה לצאת מתחומי המגרש. בלדסו נפגע קשה וסבל מדימומים פנימיים. הפציעה הזו שינתה את גורלם של שני אנשים באופן טוטאלי – של בלדסו עצמו ושל טום בריידי הכמעט אלמוני. בריידי, כמו שכולם כבר יודעים, השתלט על התפקיד, הוכיח שהוא אחד משני הקוורטרבקים הטובים בעשור הראשון של המאה החדשה והביא את הקבוצה לפלייאוף ולאליפות. בלדסו קיבל את המושכות להזדמנות אחרונה ברבע השני של משחק גמר ה-AFC נגד פיטסבורג, כאשר בריידי נפצע, והוביל את הקבוצה לניצחון עם משחק טוב. בריידי שב למשחק הגמר ובלדסו, ללא רגשי נחיתות ופחיתות קומה, עמד מאחורי הקווים ועודד.

בשנה שלאחר מכן בלדסו הוגלה לבפאלו, שם נתן עונה אחת מצוינת, עם 4,359 יארד ו-24 טאצ'דאונים (מול 15 חטיפות) ותיקשר נהדר עם אריק מולדס, שאמר שבלדסו הוא הקוורטרבק הטוב ביותר עימו שיחק אי פעם. הבילס סיימו במאזן 8:8 ופספסו במעט את הפלייאוף, בעוד בלדסו קובע 8 שיאים שונים לקוורטרבק, בקבוצה שהונהגה בעבר בידי ג'ים קלי וחברים.

אבל השנים הבאות היוו את תחילתה של הנסיגה. 2003 היתה חלשה ו-2004 הוקדשה לליוויו של ג'יי פי לוסמן, שהוגרל בדראפט כתקווה הגדולה של הבילס. בלדסו התנדב להפחית ממשכורתו על מנת לפנות מקום ללוסמן בתקרת השכר, וחנך אותו בעונתו האחרונה בקבוצה.

בשנת 2005 בלדסו שב אל זרועותיו המזמינות של הטונה והתאחד עם טרי גלן בדאלאס. קשה לדעת מה היה קורה אם טרל אואנס לא היה מגיע לקבוצה, אבל הסרטן הגיע, חלחל והרס כל חלקה טובה, כפי שהוא נוהג לעשות. עונתו הראשונה של בלדסו היתה לא רעה, עם רייטינג של 83.7, השלישי בטיבו בהיסטוריה שלו, אבל הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף. במהלך עונתו הבאה והאחרונה הוא פינה את מקומו לטוני רומו, שוב, עם הרבה הבנה וג'נטלמניות, וצפה בבוקרים מגיעים לפלייאוף וברומו מאבד את הכדור האחרון במסירה לבעיטת ניצחון ומפסיד את המשחק האחרון של הקבוצה בפלייאוף.

בלדסו ידע שמקומו בהרכב פותח של כל קבוצה שהיא הוא אפסי, ולהבדיל מג'ף גרסיה לא רצה למצוא את עצמו על הקווים של קבוצה נוספת, ממתין לפציעה של קוורטרבק אחר כדי לקבל הזדמנות. כשדאלאס חתכו אותו בסיומה של העונה הוא הודיע על פרישתו מהמשחק.

בטבלאות השיאים של ה-NFL יש לבלדסו מקום מכובד. הוא חמישי בהיסטוריה בניסיונות מסירה מוצלחים (ושלישי בניסיונות מסירה בכלל), שביעי ביארדים ו-13 בהבקעות. הוא אחד מארבעה בלבד בהיסטוריה שהשיגו 4 עונות של יותר מ-3,000 יארד ומחזיק בשיא המסירות למשחק אחד (45 מוצלחות מתוך 70 ניסיונות בנובמבר 1994 במדי הפטריוטס).

הביקורת על המספרים של בלדסו היתה תמיד על העובדה שהם מכובדים כמותית אבל לא איכותית. יחס ההבקעות מול חטיפות בקריירה שלו לא מרשים במיוחד, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההופעה בסופרבול של 1996, את הסיוע בהגעה לסופרבול של 2001 (שהביא לו את טבעת האליפות) ואת הסטטיסטיקה המעניינת מכולן – הוא השחקן שהבקיע הכי הרבה בהיסטוריה של הליגה בהארכות – 4 טאצ'דאונים. ולכל מי שיש בו איזה שהוא ספק - את זה רק ווינר יכול היה לעשות.