וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אש על הפנים

גיל קדרון

14.4.2007 / 12:15

הסרט ”דרך האש” מציג את הקפיצה של סבסטיאן טלפייר מהתיכון ל-NBA, ומספר את הסיפור העצוב של הכדורסל האמריקאי

סרט דוקומנטרי טוב לוקח סיפור שכולנו מכירים ועושה עליו זום רציני, אז בדרך כלל אנחנו מגלים שכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העניין רחוק מהאמת, ובו בזמן נכון במאה אחוזים.

כך גם בסרט הדוקומנטרי של ג'ון הוק, "דרך האש", שמציג את השנה האחרונה בתיכון של סבסטיאן טלפייר, אגדת כדורסל הרחוב מקוני איילנד, ברוקלין, אזור מוכה עוני, פשע וכדורסל. אנחנו עוקבים אחר הילד במשחקים, בחדר ההלבשה, עם המשפחה, בפגישות עם חליפות מחברות ההנעלה הגדולות, ועד רגע בחירתו המרגשת בדראפט על ידי הפורטלנד טריילבלייזרס במקום ה-13.

"I'm not a businessman. I'm a business, man" (ג'יי זי)

טלפייר, כמו רבים וטובים (יותר) לפניו בחר לדלג על השהות במכללות ולקפוץ ישירות למקצוענים אחרי שחתם על חוזה של 13 מיליון דולר עם אדידס, והבין שסיכויו להיבחר בסיבוב הראשון, בחירה ששווה כמה מיליונים טובים, גבוהים מאוד.

אם נעביר שנייה קדימה להווה נגלה שבשלוש עונות בליגה הטובה בעולם קולע טלפייר 7.5 נקודות ב-39 אחוזים בלבד מהשדה ו-31 אחוזים מהשלוש, ומוסר 3.2 אסיסטים. לא מרשים במיוחד.

בסך הכל מדובר בסיפור ששמענו אינספור פעמים: ילד שחור משכונת מצוקה מגיע ל-NBA, הופך בין לילה למיליונר, מסתחרר מההצלחה, ובסופו של דבר לא מספק את הסחורה. הסטריאוטיפ הזה הוא האויב מספר 1 של שוחרי ליגת המכללות למיניהם, אבל בפועל קשה לחשוב שישנם יותר מדי אנשים שיצפו בסרט ויתכחשו אליו.

אנחנו פוגשים את סבסטיאן בדיוק לפני שהתחייב לשחק במכללות לואיוויל של המאמן האגדי ריק פיטינו (התחייבות שבסופו של דבר הוא יפר). אבל הכדורסל הוא רק אמצעי לשיפור החיים של משפחת טלפייר כולה, ולא הגשמת חלום ילדות אישי של ילד שמקפיץ כדור אך ורק מאהבה למשחק. "לברון קיבל חוזה של 90 מיליון דולר ברגע שהגיע לליגה", אומר טלפייר בסרט. "זה לא משחק, זה רציני. אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה, אני קם בבוקר והולך לבית הספר לשחק כדורסל. זה לא כמו פעם, זה ביזנס". בו בזמן אחיו הגדולים מספרים על איכויותיו של הילדון כמוצר שיווקי חייכני, ואיך אסרו עליו לקעקע את גופו בגיל צעיר כדי שלא יפגע בחסויות עתידיות מצד תאגידי הענק של ארה"ב. הם מטפחים בבית מוצר מגיל 0.

מה עם הכדורסל עצמו, אתם שואלים? ובכן, טלפייר הוא בהחלט פנומן תיכונים שעושה דברים מדהימים ("מעולם לא ראיתי שחקן טוב ממנו יוצא מקוני איילנד", נאמר שם, וכדאי לזכור שבן דודו הוא אחד, סטפון מארבורי), שמושכים אפילו את ג'יי זי לאולם ולחדר ההלבשה.

חבריו לקבוצה הם שחקנים בינוניים, מאמנו הוא אדם מבוגר שחשוב לו יותר להיות חלק מהחבר'ה מאשר ללמד את הילדים לשחק. מצפייה במשחקים, בפסקי הזמן ובדיונים בחדר ההלבשה קשה לזהות איזושהי יד מכוונת, תרגיל אחד לרפואה, או מבוגר אחראי שינחיל יסודות בסיסיים לכשרון העולה.

אם תרצו, זהו סיפור נפילתו של הכדורסל האמריקאי, כי בזמן שבאירופה כל דרדק לומד לעשות הכל, לכדורסלני אמריקה אין מקום אחר ללמוד לכדרר מלבד השכונה. סביר להניח שלו טלפייר היה בוחר לעבור במכללה הוא היה מוכן יותר לליגה של הגדולים, אבל ההפקרה המוחלטת של כל כשרונות הכדורסל במדינה במשך 18 שנה מחייהם גוזלת מהם את הזכות להתלונן כשאותם כשרונות מתעלמים מהם. בטח לא כשההתעלמות הזו מזכה את הילד בקפיצה לעשירונים העליונים, ומאפשרת להם להגשים את חלומם האמיתי - לקנות בית לאמא.

סטריאוטיפ אחר על כדורסלנים שחורים מנופץ בסרט לרסיסים. אמנם משפחת טלפייר ענייה, אך היא רחוקה מלהיות משפחה מפורקת. יש גם אמא וגם אבא (למרות שהוא פסיבי משהו), והמעורבות של האחים בחייו של סבסטיאן משמעותית ביותר. הוא לא לבד, אלא מקבל תמיכה נונסטופ מכל מי שאוהב אותו. ואכן, התא המשפחתי הוא הגורם המשמעותי בהצלחה של טלפייר. הגורם השני הוא הקהילה העסקית. כמו שנוהגים המנהלים והבעלים להגיד בכל הזדמנות - ה-NBA הוא ביזנס. אי אפשר להשוות את הליגה הזו לליגה האנגלית בכדורגל, למשל, כי המוצר של שטרן בנוי על פי מודל עסקי קלאסי, ולא על פי מודל חברתי או קהילתי. מכאן, ששחקנים שמחשבים בדיוק את כל האפסים בחשבון הבנק שלהם רק ממלאים את חלקם בביזנס, בדיוק כשם שמועדונים מעוניינים לחסוך בהוצאות.

רק שאוהדים נוטים לצפות מאליליהם דברים שהם אינם מצפים ממועדונים. כאן מגיע "דרך האש" וצולל עמוק עמוק אל נקודת המבט של הטאלנט הצעיר. עכשיו מגיע צעיר אחר שעשה שיקול דומה. קווין דוראנט החליט לעזוב את מכללת טקסס אחרי שנה אחת בלבד, למרות שדיווחים בתקשורת האמריקאית מספרים שהעדיף להמשיך לשנה נוספת. משפחתו, כך נטען, שכנעה אותו ללכת ל-NBA אחרי שנייקי הבהירה שהיא מוכנה לשלם לו מעל ל-20 מיליון דולר ברגע ששטרן יכריז את שמו בדראפט. במכללות הוא נהנה, אבל עכשיו אנחנו מדברים ביזנס.

"שחורים דוברים שתי שפות, את שפת ראיון העבודה ואת השפה בה אנחנו מדברים בינינו" (דייב שאפל)

במהלך צילומי הסרט נרצחו שני אנשים בבניין המגורים של משפחת טלפייר, והניגוד בין מעמדו כאגדה וחייו הקשים מעיר אותנו באחת מהחלום האמריקאי. בייחוד כשעל אחד הקירות בשכונה מתנוסס גרפיטי של מוסר השכל - כוכב כדורסל מקומי שנרצח לא מכבר. וטלפייר גם יכול לדבר עם אחיו הגדול, ג'מאל, שניגש לדראפט לפני מספר שנים באמונה שהוא יהיה זה שירים את המשפחה מאשפתות, אבל בסופו של דבר מצא את עצמו מחוץ לליגה. כעת כולם נושאים עיניהם לעבר האח הצעיר.

שתי הדמויות הנוגעות ללב יותר מכולם הם שני אותו ג'מאל והאח הבכור של טלפייר, אדם רגיש שכבר לא ישיג בעצמו דבר, ו"חי דרך האחים שלו", לפי עדותו שלו. הוא מתנדב כעוזר מאמן, ודואג לסבסטיאן, כפי שהבטיח לאמא שיעשה. אחרי אחד ההפסדים של קבוצת התיכון הוא צועק על השחקנים, "אתם צריכים להתעורר. אתם שווים רק כמה שאתם טובים עכשיו". הוא מנסה להסביר להם, "אני לא הייתי בקולג', ובגלל זה אני רוצה שהאחים שלי יילכו לשם. כי ברגע שזה נגמר, זה נגמר".

אחיו השני של טלפייר הוא, כאמור, שחקן כדורסל שלא נכנס ל-NBA, ומשחק ביוון, ג'אמל תומאס. הכשלון שלו בעצם מקבל משנה תוקף עם כל הצלחה של סבסטיאן הקטן, וסערת העצב והשמחה הזו עושה יותר מכל תסריט הוליוודי מהוקצע.

בכלל, הרחובות מלאים צעירים שמספרים על ההזדמנות שלהם שהוחמצה, ועל הכאב שהם חיים יום יום מאז. מי שיכולים להפסיק את הכאב הם קודם כל נציגי חברות ההנעלה שמחזרות אחרי טלפייר, ושנית כל הסקואטים של קבוצות ה-NBA (על פי הסדר הזה), שהם בעצם הלבנים היחידים שתראו בסרט. הסיבה היחידה שהם בכלל מתעסקים בצעירים השחורים האלה היא כי יש שם הזדמנות לעשות כמה דולרים, כמו כל חברה מסחרית אחרת.

וכשתאגידים הם אלו שקובעים את חוקי המשחק, השורה התחתונה הופכת לא לדבר החשוב ביותר - אלא לדבר היחידי, אם לעשות פרפראזה על המשפט המפורסם של וינס לומברדי אודות משמעות הניצחון. רק שכאמור הפעם יש משהו חשוב יותר מהניצחון, וזה נייר עם תמונה של נשיא מת.

כדי להתאים את עצמו לעולם הלבן אליו הוא נכנס, מתבקש טלפייר על ידי אחיו הגדול לחייך, כדי לא להראות מאיים, אבל בו בזמן אותם לבנים בני 50 מחליקים לו כאילו גדלו איתו בשכונה, ומדברים על הסטריט קרד שלו, המוניטין הקשוח של מי שגדל בשכונה קשה. המצוקה והצלקות שלו הם בדיוק מה שיעזור להם לעשות כסף.

"מה הוא אדם שחור ללא הפרנויה שלו? (דייב שאפל)

באחת מהסצנות האחרונות בסרט רואים את אחיו הבכור, השקט והנוגה בדרך כלל, נוסע בשכונה במכונית שקנה בכסף הגדול של סבסטיאן. "עכשיו אנחנו נוהגים במכוניות מפוארות, יש לנו יהלומים אנד שיט, אז מה הם יגידו?", הוא שואל בקול גדול, ונותן ביטוי מילולי לתחושת הרדיפה שקיימת בציבור השחור (דייב שאפל התבדח פעם שכשבחור שחור זוכה ב-100 דולר ברולטה הוא יורד לסאבווי ומסתכל סביב בפחד שמשהו רע יקרה, או שהמשטרה תעצור אותו). הבכור עוד לא הספיק להירגע וכבר הוא רואה מחלון המכונית חבר מהשכונה, וגם לו הוא צועק: "מה הם יעשו לנו עכשיו, הא? מה הם פאקינג יעשו לנו?", כשהאויב הערטילאי שלו הוא המדינה עצמה, שלפי הרגשתו עושה הכל כדי למנוע משחורים כמוהו להצליח. והנה, הדבר הראשון שאותו חבר אומר הוא פרנואידי לא פחות, "רגע, תן לי לחגור את חגורת הבטיחות, שלא תפלילו אותי פה". הרי מצלמים אותו.

השיא של הסרט הוא כמובן ערב הדראפט. כל האימונים והלחצים מתנקזים אליו. אנשים מסתובבים ברחובות קוני איילנד ואומרים למצלמה: "אנחנו נהיה שמחים בטירוף אם הוא ייבחר. זה יהיה יום נפלא", אבל כמה זמן תחזיק מעמד השמחה הזו באיזור הכי מסריח של ברוקלין?

בסופו של דבר, כידוע, הוא נבחר במקום ה-13 בדראפט של 2004, וכל המשפחה והחברים לא יודעים את נפשם, בתמהיל סהרורי של אושר עילאי, חשש מהעתיד הלא נודע, ירידת מתח ומה לא. הסרט יצא ב-2006, כשנתיים אחרי אותו דראפט. הבחירה של הבמאי לא להוסיף כתוביות שמספרות לנו את הכשלון של טלפייר במקצוענים כנראה נושאת מסר נוסף, שהופך את הסרט למין "הופ דרימז" למתקדמים.

במקום בו אנחנו פוגשים לראשונה את הצעירים המוכשרים שמגיעים לליגה, מה שנראה מבחינתנו כמו התחלה, מבחינת רובם הוא הסוף. הם הגיעו למנוחה ולנחלה. לא משנה כמה יפשלו, מה יגידו עליהם בעיתונים, הם כבר עברו דברים קשים בהרבה בחייהם הקצרים. מה יעשו להם עכשיו?

רגע הבחירה עצמו היה כולו ניצחון לילד הצעיר, שטיפס במעלה הסולם החברתי כנגד נסיבות חייו הבלתי אפשריות. אבל למרות הפרגון בשכונה, הניצחון הזה פרטי בלבד, ואיתו מגיע הפסד חברתי מהמעלה הראשונה. כי הרי על כל טלפייר אחד שקיבל את הכסף ישנם עשרות ומאות שנותרו מאחור, והסצנה האחרונה מראה את אחיו הקטן של טלפייר קם מוקדם לפני הלימודים כדי להתאמן במגרש הכדורסל.

והעובדה שטלפייר רחוק אלפי ק"מ מהסטרטוספירה של תיכוניסט על אחר, לברון ג'יימס, רק מעצימה את הטרגדיה, כי אם "השחקן הכי טוב שאי פעם יצא מקוני איילנד" הוא רכז שלישי בבוסטון, הקבוצה השנייה הכי גרועה בליגה, אז איזה סיכוי יש לתושבי קוני איילנד האחרים לצאת מהגטו?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

"עכשיו הוא הולך לעבוד בחברה. הוא יהיה בה הרוקי, ולאף אחד כבר לא יהיה איכפת מסבסטיאן טלפייר" (מאמנו בתיכון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully