עוד לא עשיתם כלום

שגיא ניר:

כן. לא יעזור בית דין. המוח האנושי הוא כלי מורכב וגמיש, שנוטה להסתמך על אירועים ספציפיים על מנת שייצגו וייבנו את התודעה האנושית כולה. סוג של עצלות מחשבה, אם תרצו. וזהו מזלו הגדול של נוון ספאחיה, וכמוהו של כל אוהדי הממלכה הצהובה (שרבים מהפחות לויאליים שבהם מיהרו לצאת השבוע באלגנטיות מחוריהם).

נוון ספאחיה הוביל בעונה שעברה קבוצת ליטאים מוכשרת ומגובשת לניצחון כפול על מכבי תל אביב של גרשון, באסטון ופארקר. המינוי שלו, ודאי לאור הפניית הגב משני מאמניה הקודמים של מכבי, היה הגיוני, כמו גם הציפיה כי בעונה של בנייה מחדש לא תוכל מכבי לשחזר את הפיינל פור. כצפוי, הכדורסל שהציגו הצהובים העונה היה רחוק מלהיות מושלם (או יפה לעין, או יעיל, או לפחות עקבי), אבל בשורה התחתונה הצהובים צלחו בית מוקדם שעוד יכול לשלוח שתי קבוצות לארבע הגדולות, וניצלו גם את קצת המזל שסידרה להם הגרלת הטופ 16.

הניצחון על צסק"א, שהיה רחוק מכל מה שהציגה מכבי תל אביב העונה, קיבע את הקבוצה 40 דקות מהפיינל פור, כשבדרך עומדת אלופת אירופה הגאה. וזהו הנתון בו יוכל להשתמש (וישתמש) נוון ספאחיה בשנים הקרובות. מי שעדיין חש עלבון מהצורה והדרך בה התנהלה מכבי עד אותו ניצחון אלמותי, מוזמן להתקשר ולספר את רשמיו לפיני גרשון. הוא די פנוי עכשיו.

אוהד גרינוולד:

לא. אם תישפט עונת היורוליג של מכבי תל אביב על פי מבחן התוצאה גרידא, ובהנחה שלא תחולל סנסציה נוספת במוסקבה, ניתן יהיה לטעון כי היא מתקבלת על הדעת. שכן על אף דרך החתחתים שעברו, החל מהקיץ הסהרורי, דרך הכישלון הקולוסאלי בבחירת הזרים ועד המשבר החריף בין בעלי המניות, הצליחו הצהובים להגיע מרחק ארבעים דקות מהפיינל פור באתונה ומתחו את אלופת אירופה הגאה לסדרה בת שלושה משחקים. והרי אם בתוצאות עסקינן, אזי שמכבי עמדה בכל התחזיות המוקדמות: את השלב הראשון סיימה שנייה רק לפנאתינייקוס, בטופ-16 נכנעה לטאו וברבע הגמר תודח ככל הנראה בידי צסק"א. שלוש הקבוצות הטובות במפעל, בלי צל של ספק.

אלא שבמבחן הדרך נחלה מכבי כישלון. לאורך העונה, הן ביורוליג והן בליגה הישראלית, היא הציגה כדורסל נטול השראה ולא אינטליגנטי. וויל ביינום התברר כגרסה הקומפקטית של קודמו וויל סולומון; יותם הלפרין כבש בסערה את עמדת נער הפוסטר, רק שבמשכורת של שחקן בכיר; נואל פיליקס קם מהספסל רק כדי לאסוף את הצ'ק; טל בורשטיין לא עשה את קפיצת המדרגה המיוחלת, וכמוהו ג'יימי ארנולד; גוראן ירטין לא מתאים לרמה של צמרת היורוליג; סימאס יסאיטיס מאיים בעיקר על שלמות הקרשים בהיכל; יניב גרין ושרון ששון המשיכו להעלות אבק; ורק ליאור אליהו, דרק שארפ וניקולה וויצ'יץ', כל אחד בתורו, היו שם כדי להציל את המולדת פעם אחר פעם ומנעו ממכבי הדחה מביכה עוד בינואר. הדבר העצוב באמת הוא שהתברר כי השלם אף קטן מסך חלקיו.

העובדה הצורמת ביותר היא שגם בחודש אפריל, אם מול רומא או עפולה, אינך יכול להתנבא איזו מכבי תעלה לפרקט - זו השאפתנית שהביכה את אטורה מסינה, או זו האדישה שהפסידה לילדים של עודד קטש. כפי שהיטיב להתנסח דיוויד פדרמן: זה בהחלט לא היה כדורסל ששווה חמישה עשר מיליון דולר. ספק אם גם חמישה.

שגיא ניר:

כן. לפני כחודש פירסם דסק הכדורסל של וואלה! ספורט אסופת מאמרים, בה התבקשו חברי הפאנל לחלוק עם הגולשים את זהות האלופה שבדרך. גם אני, כמו חברי, הלכתי עם מכבי תל אביב, אבל בלילות הבאים נדדה שנתי, וככל שיצא לי לצפות בעוד קצת מהתצוגות של ירטין ופיליקס, ובשקיעה האורתופדית של וויצ'יץ' ושארפ, נמלאתי ביטחון: מול חג'ג', פניני ומוריס אין לחבורה הזו שום סיכוי.

אלא שמשחק המפץ הגדול מול צסק"א מוסקבה טרף את הקלפים, ואיתו גם את העמדה הירושלמית בה החזקתי. הפלא השמיני של חמישי בהיכל היה עוצמתי כל כך, עד שנצמדתי למסך גם ביום שישי בחצות על מנת לייצר רייטינג לשידור החוזר אל תוך הלילה. מכבי נראתה חדה, קשוחה ומרשימה גם שם.

הכדורסל שהציגה מכבי העונה היה נמוך בהרבה מסכום חלקיה, אבל גם עם סגל מבולבל ומיואש היא לא איבדה את הכח המרכזי שלה: השם "מכבי תל אביב". גם אם הקבוצה שתגיע לגמר הפיינל פור מול ירושלים תהיה דומה יותר לזו שהגעילה את הפרקט עד יום חמישי האחרון, תסמכו על ההכנה למשחק האחרון של העונה שתעשה את העבודה עבור המשך המסורת. ספאחיה, גודס וגוט יחפשו פתרונות לחדירה של דרור חג'ג' וההגנה של טרנס מוריס, דרק שארפ ומוני פנאן כבר ידאגו לדבר האמיתי: מכבי תעלה כדי לנשוך.

אוהד גרינוולד:

לא. לא היינו זקוקים לניצחון הגדול על צסק"א כדי לדעת שמכבי, חרף כל מגבלותיה, תצרף בתום העונה צלחת אליפות נוספת לסרוויס. תמונות הקהל הירושלמי, שלאחר הניצחון חסר המשמעות על מכבי לפני כשבועיים פרץ למגרש באקסטאזה והניף את הגיבורים האדומים על כפיים, מספרות את כל הסיפור. גם בעונה בה החבורה של שמעון מזרחי נראית פגיעה מאי פעם, חגיגות הניצחון חסרות הפרופורציה מעידות כי הירושלמים עדיין רואים עצמם כאנדרדוג מקומי מובהק, אף שמבחינה מקצועית פערי האיכות בין הקבוצות קטנים מתמיד.

ובעוד ירושלים טרם עשתה את התפנית המחשבתית המתבקשת, הניצחון על צסק"א העניק לצהובים דחיפה מוראלית חשובה. מכבי הוכיחה שבהיכל נוקיה, במשחק ממנו אין דרך חזרה, גם אם מנגד מתייצבת אלופת היורוליג, היא כמעט בלתי ניתנת להכנעה. כך שלמרות המהמורה במלחה, חזרה מכבי להאמין בעצמה, ותגיע למפגש המכריע מול ירושלים בעליונות פסיכולוגית; כל עוד הראש במקום, אפשר לסמוך על וויצ'יץ' ושארפ שידאגו ליתר.

שגיא ניר:

לא. הטוקבקים לא משקרים: מכבי יצרה אופוריה. לא ברור אם זו תחושת החג, התשוקה (של לא מעט מכלי התקשורת) להשתמש שוב במשפט "צסק"א אכלה אותה", או התדהמה שיצרה התצוגה הבלתי ניתנת להסבר ביום חמישי שעבר, אבל דבר אחד ברור: מכבי תעלה על הפרקט במוסקבה עם ציפיות הרחוקות שנות אור מהמציאות.

אז בואו ננחת. מכבי תל אביב של 2006/7 אינה דומה במאום לקבוצה שדרסה ביד אליהו את אלופת אירופה. הדומיננטיות המוחלטת של הצהובים נבעה מתחושת עלבון עמוקה ששולבה עם ההתנשאות והזלזול (שאי אפשר להתכחש להם) מצידם של האורחים, והסמיכות למועד המשחק במוסקבה היא שגרמה לליאור אליהו להפוך למר הגנה מעופף, לטל בורשטיין לאול-אראונד גארד אסרטיבי וחד ולוויל ביינום ליקיר העיתונאים. אם נקשיב לחוקי ההיגיון, או לכל הסבר ספורטיבי אפשרי, הרי שהאלמנט היחיד אותו יוכל ספאחיה לשחזר ביום חמישי יהיה סיפסולו של יותם הלפרין.

שבוע חלף, וקבלת הפנים שציפתה למסינה ופפאלוקאס במוסקבה תעלה ודאי לפרקט את אותה חבורה מגובשת, מיומנת ומאמינה שמשחקת את הכדורסל הכי יעיל באירופה מזה כעשור, והפעם גם עם אותו רעב. הרוח המכבית היא שדחפה את מכבי לשחק כמו צסק"א כדי להביס את צסק"א, אבל הבונקר המוזר ברבע האחרון ביד אליהו לא משאיר מקום לספק: מכבי מעריכה את צסק"א, מכבי מפחדת מהרוסים ולא בטוח שמכבי עצמה מאמינה.

אוהד גרינוולד:

לא. לא פחות משהוציאה היטב לפועל את תוכנית המשחק ביום חמישי שעבר, נהנתה מכבי מאחד הערבים ההתקפיים הגרועים ביותר של צסק"א בשנים האחרונות. כדי להבין עד כמה נדיר היה המקבץ בו חזינו צריכים לפנות למחוזות הסטטיסטיקה: צסק"א קלעה ב-31.6% בלבד מהשדה, שיא שלילי העונה ביורוליג; למעט משחק בודד בו לא קלע שלשה (מניסיון אחד), העמיד טרייג'אן לנגדון את האחוז הנמוך ביותר שלו העונה מחוץ לקשת (16%); מתיאז' סמודיש סיים משחק ללא סל שדה, לראשונה מאז נובמבר 2005; דיוויד אנדרסן סיים משחק ללא סל ל-2, לראשונה מאז נובמבר 2004; ארבעת הגבוהים של צסק"א קלעו יחד 11 נקודות, שיא שלילי נוסף; ותיאו פפאלוקאס, בפעם השלישית בלבד, העמיד יחס אסיסטים-איבודים מאוזן (3:3, כאשר רק במחזור הפתיחה מול נאפולי העמיד יחס שלילי). ישנם, כמובן, שני נתונים יבשים נוספים: צסק"א מחזיקה ברצף מרשים של 17 ניצחונות ביתיים, בעוד שמאזן משחקי החוץ של מכבי עומד על 8:3 עלוב.

אומנם במשחק אחד הכל אפשרי; והרי גם ב-NBA אנו עדים כמעט בכל ערב לניצחון מפתיע; אבל יותר מדי דברים צריכים לקרות במקביל כדי שצסק"א תקרוס פעם נוספת. בשבוע שעבר ניצלה מכבי את מכסת הניסים השנתית; אין לסמוך אפילו על הרב גלויברמן, שכן בעונה בה מודח פיני גרשון בסוויפ ברבע גמר היורוליג, נראה שגם הוא הפך לא אפקטיבי.