שמישהו ילחץ על הברקס

לפני כשבע שנים, במהלך טיול באיטליה, נכנסנו לאחת הגלידריות בכפר טוסקני מנומנם. שם, בין וניל לקצפת, נגלה מחזה לא שגרתי לעיניים ישראליות – סביב שני שולחנות ישבו מיטב גברי הכפר והריעו ללא הפסק, עת שודר בטלוויזיה אחד ממירוצי הפורמולה 1. לאיטלקים יש מסורת מוטורית אדירה, אבל מה הדבר הזה קשור למדינה שמכונית הדגל שלה היא סוסיתא כרמל? האם אפשר לדמיין חבורת כרסתנים באשדוד או מגדל העמק יושבת מול המרקע בפיצוציה השכונתית, ומעודדת את פיליפה מאסה או בוכה על פרישתו של מיכאל שומאכר?

אם פעם תוכנית כמו "על גלגלים" בהנחייתו החביבה של דניאל פאר, היתה מתקבלת בחיוך, היום יש איזה בלון תקשורתי מפחיד שמפומפם על ידי עשרה אנשים, ובגללו חייבים עיתונאים קשיי יום לדווח על כל מיני אנשים עם קסדות שנוהגים מהר. רבאק, איך בכלל מתחברים לספורט כזה? זה לא שאתה יורד למטה, זורק שתי חולצות ומשחק עם שוער עולה.

הדבר המפחיד הוא השתרשותה של השפה. פעם, שומאכר היה אותו שוער אלים שנכנס בחצי גמר מונדיאל 82' בפטריק באטיסטון האומלל, וכששמעתי את המושג קבוצת מקלארן חשבתי שעוזר מאמן נבחרת אנגליה דאז, חותר תחת סוון גוראן אריקסון. בימינו, הספורט המוטורי מעצים את נפחו עקב בצד אגודל ולא ברור למה. יש מישהו שבאמת יושב וצופה במירוצים, שהדבר הכי מעניין בהם הוא החלפת הגלגלים המהירה? מדברים על דרמה, אקשן, טקטיקות ואני שואל איפה הכדור לעזאזל, ומתי הקוון עם דגל המשבצות יעצור כבר את הפארסה הזו?

יש גם את ההם שנוסעים עד המדבר כדי למצוא צידוק לערכת הקפה, נו אלה מראלי פריס-דאקאר. לעולם לא אבין מה גורם לאדם לקום מהספסל השמשי בגני טיולרי, לעלות על אופנוע ולנסוע לסהרה. מעקב אחרי הראלי הזה, שהסטטיסטיקה המעניינת בו היא ממוצע ההרוגים ליום, נראית בלתי אפשרית בעיני, אפילו למכורים לענף.

זיגזגים מרטיטים, מהירות מטורפת והתרסקויות אפשר למצוא גם על כביש החוף, ואף אחד לא קורא לזה ספורט, ובכלל נדמה שכל העיסוק התקשורתי הגואה סביב הספורט המוטורי חרג מכל פרופורציה. שאותם חמישים יבואני רכב ובני משפחותיהם ינברו באתרים הרשמיים של התחרויות ויעזבו אותנו לנפשנו, ממילא הם היחידים שמכירים את מפרט כלי הרכב ויצרני הצמיגים. בקיצור, עזבו אותי מפרארי, מספיקה לי מיצובישי לנסר.