המשחק האחרון

לפני 4 שנים הביאו אותי נסיבות משפחתיות למשחק פלייאוף בלאומית בין מכבי מכבי קרית ביאליק ואליצור אשקלון. כתושב הצפון, את הדרך לאולם בשכונת אפק דווקא מצאתי, אבל הפרצופים שהתרוצצו על המגרש – זה כבר היה סיפור יותר מסובך. עד שקלטתי את האיש והצמות, דארט בויד.

כאחד מאחרוני האוהדים של הפועל חיפה עליה השלום, זיהיתי בנקל את הפורוורד האתלטי עם החיוך המבויש, שמספר שנים קודם לבש אדום והעלה את הקבוצה שלי בחזרה לליגת העל. כשתמה מלאכתו, המשיך בויד לאשקלון כדי לרשום איתה עליה היסטורית, כשהתחנה הבאה היתה הפועל תל אביב, שגם היא ידעה מיהו השחקן הזר שאיתו אין אפס. גם שם זה נגמר בחבורה אדומה צוהלת, ושחקן זר שנשאר מאחור.

למרות שהגעתי כדי לעודד כמה חברים ששיחקו אז אצל הסינדרלה מהקריות, בויד לא התחשב, לקח על עצמו את המשחק בדקות האחרונות, ולא היסס לקנח בגג מדהים מהסרטים על השריף הגדול של הלאומית באותה עונה, ישראל ישי. בויד לא נתן את משחק חייו, אבל האיכויות שלו הספיקו כדי להעלות את אשקלון ל-0:2 בסדרה, תוצאה שבעצם הבטיחה לה עליה שניה לליגת העל. הקנדי, שכמו משה מעולם לא חש במו רגליו את רגבי הארץ המובטחת, ידע שהוא בתכניות של הקבוצה גם לליגת העל, וכמה שהוא רצה להוכיח גם בה למה הוא מסוגל.

בוקר. עדיין תחת רושם הפספוס הגדול של ליל אמש, ניהלתי שיחת טלפון עם אחי שהתלהב גם הוא מהיכולות האתלטיות המופלאות של הקנדי הכי טוב במזרח התיכון. לפתע שמעתי את צלצול הטלפון הנייד שלו, ואחריה שתיקה ארוכה. בויד נהרג. משחק הירואי, מפגש חברים, מצב רוח טוב ומפגש חזיתי עם טנדר בכביש החוף. האגדה המקומית נדמה.

ארבע שנים חלפו, וב"מדינת העכשיו" החיים נמשכים. כמה מאוהדי אשקלון בנו אתר אינטרנט, אחרים שלחו מכתבי אהבה לבת זוגו של בויד ושני ילדיו, והאופטימיים אפילו קיוו לקרוא לאולם העירוני על שמו. גם הגופיה של בויד, עם המספר 15, נשמרה במשך השנים ללא שימוש, עד שהעונה התעקשה מנהלת הליגה כי היא חייבת לחזור לסבב. מול הגליל לבש אותה איוון קובורוביץ', שאולי עוד ימצא את מקומו בליגת העל, אבל לעולם לא יכבוש לבבות רבים כל כך. סעו בזהירות.