ממייקל יפה למייקל ג'ורדן

כילד הייתי אוהד שרוף של הפועל כפר סבא. כן, אתם משתתפים בצערי, אני יודע. תודה. הקבוצה עלתה וירדה, ירדה ועלתה, ובכל פעם שהייתי חוזר הביתה בפנים נפולות, אחר עוד אכזבה קשה מנשוא, אמי הייתה מתחננת: "אולי תעבור לאהוד קבוצה אחרת, שלא תהיה גרועה כל כך?". אבל מה הן מבינות האמהות, הא?

הרבה, הרבה מאוד, מסתבר. עם השנים הצד המזוכיסטי שבי שכך, איבדתי עניין בליגת העל הישראלית, והתמקדתי באהבותיי מעבר לים, ברצלונה ושיקגו בולס מה-NBA. החלפתי את מייקל יפה במייקל ג'ורדן, ואת מוטי יברבאום בחריסטו סטויצ'קוב, עד שהתחלתי לעבוד במערכת בוואלה! ספורט.

לפתע נדרשתי להבחין בין קובי דג'אני וקובי מוסא, אדיר טובול ואייל טרטצקי, והעיניים של חבריי לעבודה היו מתגלגלות בכל פעם שתהיתי מאיזו מדינה הגיע פפי קימוטו, מה השם הפרטי של קלדיירה, או האם אורי לוזון הוא מגן ימני או בכלל קשר אחורי. ומי זה הבחור שמסר להוא שהבקיע? בורותי פידחה אותי, אבל כיום, כשאני כבר יודע את כל אלה, אני מתפדח פי כמה. ראשי התמלא ביותר מדי מידע מיותר, שבכל מקום מחוץ למערכת אינו מוסיף לי כבוד. נסו אתם להסביר פתאום מדוע אתם יכולים למנות בשנתכם את כל הקבוצות בהן שיחק ליאור אסולין.

מבחינתי, מדובר עכשיו בביזנס, וזה לא שלא ניסיתי להתאהב מחדש, באמת שניסיתי. אבל הכל כל כך איטי ומסורבל, האיכות כל כך ירודה, והמשחקים – מ-ש-ע-מ-מ-י-ם. אם איתרע מזלי ליפול במשמרת של משחק בין מכבי פ"ת לאשדוד, למשל, בלי כוס קפה ותרגילי נשימה אני נמצא בסכנת הירדמות. טוב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שמה שנראה זוהר ובוהק בילדות, מתגלה כחלוד ודהוי בבגרות. רק שבמקרה שלי אני צריך לחיות את האכזבה הזו בכל שבוע מחדש, בזמן שאלפי זאטוטים מתענגים על הביצועים של דדי בן דיין. בעוד עשור או שניים הם יגלו שהוא, כמו רוב חבריו למקצוע, סתם עגלה. חוץ ממייקל יפה. הוא מלך, אחרון הנפילים. מזל שהקשבתי לאמא שלי.