מי צריך מאמן

כבר שנים רבות שיש לי חילוקי דעות עם מאמנים ופרשנים לגבי ההשפעה של מאמנים על תוצאות משחקים בענפים קבוצתיים. אני גורס שבסופו של דבר הכל בידי או רגלי השחקנים. שיקגו בולס לא זכתה בשש אליפויות NBA משום שפיל ג'קסון היה מאמן גדול. בלי מייקל ג'ורדן זה לא היה קורה. פיני גרשון הוא מאמן יוצא מן הכלל. אבל ללא פארקר, שאראס וניקולה, הוא לא היה מגיע למה שהגיע. תראו מה קורה לו העונה בפיראוס. אוטמאר היצפלד הוא מאמן עתיר הישגים, אבל אל תספרו לי שהטקטיקה שלו הביאה לבאיירן מינכן תיקו 2:2 במילאנו. מי שכן הביא הוא בלם בלגי בשם ואן בויטן, שפעמיים היה במקום הנכון בזמן הנכון.

ביום חמישי בהיכל נוקיה ראינו זאת בבירור. מסינה עדיין מאמן מצוין גם אחרי ההפסד. אם סמודיש לא היה נתקע על 0 מ-9 ואנדרסן על 1 מ-8 ובסך הכל 32 אחוזים מהשדה, ספק אם מכבי הייתה חוזרת למוסקבה. כך גם בצד הצהוב. ירדו לחייו של נוון ספאחיה, סיפרו לנו שאין לו מושג באימון. אבל ראו זה פלא. כאשר השחקנים נתנו הגנה, קלעו ב-45 אחוז מהשדה, הורידו 42 ריבאונדים ורשמו רק 11 איבודי כדור, מכבי נראתה קבוצה מצוינת.

כל מאמן יודע שגורלו תלוי בראש ובראשונה בשחקנים שלו. הגיע הזמן שנפנים את זה ונפסיק לפטר מאמנים השכם והערב.

כשעה לפני פתיחת המשחק בין מכבי עלית תל אביב וצסק"א מוסקבה ירדתי לאזור חדרי ההלבשה בהיכל נוקיה. רציתי לפגוש ידידים ותיקים.

את אטורה מסינה אני מכיר כבר 15 שנים וכל פגישה היא תמיד חמה ולבבית. כך גם עם תיאו פאפאלוקאס, עימו התיידדתי בשנה שעברה בפראג. שחקני אלופת אירופה ניצבו במסדרון, ממתינים לעלות לפרקט. מסינה היה חיוור ובקושי הושיט לי יד. COMME VA COACH? פניתי למסינה. אפילו מלמול לא נשמע. כך גם אצל פפאלוקאס, בדרך כלל בחור חביב מאוד. אלופי אירופה, שעשו צחוק ממכבי ארבעים ושמונה שעות קודם לכן, היו בלחץ אטומי.

מאוחר יותר, כאשר ראיתי אותם בפעולה, התברר לי שהייתה להם סיבה טובה להיות לחוצים. מאחל להם שכך יהיה גם ביום חמישי במוסקבה.

בשבוע שעבר כתבתי כאן שניצחון על איטליה בגביע דייויס ברמת השרון אינו חלום. אבל אני מודה שלרגע לא חלמתי שבשבת ב-16:00 כבר כל הסיפור יהיה גמור.

הייתי כבר עד לכמה חגיגות גדולות במרכז הטניס ברמת השרון. הנבחרת שלנו ניצחה כבר נבחרות טובות יותר מאיטליה 2007, אבל אז היו לנו שחקנים בטופ 50 ואף למעלה מזה. לנבחרת הזו לא הייתה למעשה שום זכות לנצח את איטליה, מדינה עם מסורת של הצלחות בגביע דייויס, לה בין השאר שלוש הופעות בגמר וזכייה אחת (1976). אבל דודי, נועם, אנדי ויוני לא התרפקו על דפי ההיסטוריה. הם באו דרוכים, נחושים ומן החבטה הראשונה הסבירו לאיטלקים מי כאן בעלי הבית.

בשבת, לפני משחק הזוגות, הייתה לי שיחה עם אחד העיתונאים האיטלקים שהתוודה שבחלום הכי גרוע שלו לא ראה מצב כזה שבו איטליה מפגרת 2:0. "אני עוקב אחרי הטניס העולמי מזה שנים ואף פעם לא ראיתי את אוקון וסלע בפעולה. חיפשתי את השמות שלהם בכל הטורנירים בשבועו האחרונים ולא מצאתי. גם הניצחון על לוקסמבורג לא נתן שום אינדיקציה. בסופו של דבר לוקסמבורג מצטיינת בבנקאות, בטח לא בטניס".

כל השנה הטניסאים הם נוודים. מבלים ימים שלמים בנמלי תעופה וטיסות ומשתתפים בתחרויות כדי להתפרנס. כל אחד מייצג את עצמו. אבל כשהם מתכנסים לשבוע ימים חיים ומתאמנים ביחד, קורה להם משהו. כך זה במרבית הנבחרות. אבל אצלנו קצת יותר.

אנדי ויוני מורגלים בניצחונות. אבל לדודי ונועם זו הזדמנות להנות מהתהילה, מההרגשה הנפלאה לשמוע את הקריאות הקצביות "דודי סלע נשמה" או נועם אוקון נשמה". והם גומלים ובגדול. הם שוכחים שהם מדורגים במקומות ה-167 ו-210 ושואבים כוחות נסתרים ומשחקים טניס שאינו משקף כלל את הדירוג הממוחשב.

אלה לא רק השחקנים. גם הצוות מסביב, בראשות הקפטן הנחבא אל הכלים, אייל רן, המאמן רונן מורלי והצוות הרפואי שעושים עבודה מצויינת לפני ובמהלך המשחקים.

עכשיו ממתינים להגרלה ביום רביעי. זה יהיה יותר מדי לצפות שנזכה לארח משחק שלישי ברציפות ברמת השרון. וגם אז אנו עשויים לפגוש שחקנים מצמרת הטניס העולמי, אבל את החוויה של סוף השבוע האחרון ניקח איתנו עוד הרבה זמן.

רק שאלה קטנה להתאחדות הטניס הבינלאומית: מי צריך את שני משחקי היחידים האחרונים אחרי שהמשחק הוכרע כבר אחרי מפגש הזוגות? משחק שהתוצאה בו אינה קובעת דבר אינו ספורט. איני מכיר אף סדרת ספורט שבה ההכרעה היא על המנצח בטוב מחמישה משחקים, שנמשכת במצב של 0:3.

התקשורת הישראלית מחפשת תמיד סיפורים פיקנטיים. אבל כשיש לה סיפור מעניין מתחת לאף, היא אינה מגיבה.

ביציע הכבוד באיצטדיון קנדה ברמת השרון ישב בימים האחרונים אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה. בגיל 74 עדיין נראה ניקולה פיטראנג'לי מצוין, ורק שיער השיבה מסגיר את גילו. ניקולה, בן לאב איטלקי ואם רוסיה, נולד בטוניסיה. פעמיים זכה באליפות רולאן גארוס (1959, 1960) ועוד פעמיים הפסיד בגמר.

אבל ההישג המדהים שלו הוא בגביע דייויס. האיש מחזיק בשיא ההופעות העולמי במפעל זה. הוא ייצג את איטליה במשך 18 שנים (1954 – 1972), השתתף ב-66 מפגשים וב-164 משחקים בהם השיג 120 ניצחונות (78 ביחידים ו-42 בזוגות). יחד עם אורלנדו סירולה יצר את הצמד המצליח ביותר בגביע דייויס (34 ניצחונות ב-42 משחקים).

פיטראנג'לי שיחק בשני משחקי גמר גביע דייויס (1960, 1961) כשאיטליה נוצחה על מגרשי הדשא באוסטרליה מול רוד לייבר, רוי אמרסון וניל פרייזר. היה קפטן נבחרת איטליה שזכתה בגביע דייויס ב-1976 (ניצחון 1:4 על צ'ילה) בה שיחק קוראדו באראצוטי, קפטן הנבחרת כיום. ב-1986 נבחר להיכל התהילה של הטניס ואשתקד נקרא המגרש המרכזי של הפורו איטליקו ברומא על שמו.