הפיקציה של הכדורסל הישראלי

בזמן המשחק בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב העולם התבהר. כמו בסרטים, ביום שאחרי הסערה, העננים התפזרו ולפתע הכל היה מובן. חידת הכדורסל בכלל והישראלי בפרט נפתרה, הפשע של ג'יימס נייסמית פוענח. הספורט הזה הוא פשוט פקק תנועה. נוסעים עשרה מטרים, עוצרים. ממשיכים לעוד חמישה עשר, נעמדים במקום לכמה דקות. פאול כל דקה, טיים אאוט כל שתיים. התלונות והטרוניות של השחקנים על כך שריקה גוזלות גם הן כחצי דקה בכל פעם ובסוף אלף איש רצים לפרקט כאילו בית המקדש קם בשלישית. משחק עונה קוראים לזה. ועל זה מצפים שאנשים ישלמו כסף.

יש איזה ניר אלון אחד שמאיים בלי סוף להשבית את המשק ואת נמל התעופה, יש איזה אבנר קופל אחד שמצטלם עם הרבה ג'ל בשיער ועם עניבה משורטטת. לא ברור מה תפקידם בכוח, קשה לעקוב. שמענו על ארגון שחקנים או על מנהלת ליגה. חוקים רוסיים, הגבלות זרים, שיתוף ישראלים, הכל בשביל שהנבחרת תצליח בקיץ. מעטים מעורים במתרחש, חלקם גם מקפידים לעקוב אחרי הפרופגנדות שיוצאת מהחמ"ל של כל אחד מהצדדים, אבל דבר אחד בטוח, איכשהו כל הדברים האלו מתקשרים לכדורסל הישראלי. זה שקורא לעצמו ספורט.

אנשי הכדורסל הישראלי, בעיקר אלו מהתקשורת, תמיד מזכירים במעט את מעריצי סדרות וסרטי המדע הבדיוני למיניהם - אלה שמגיעים מחופשים להקרנות בכורה ומפגשי חתימות למיניהם. גם הם מדברים בשפה לא ברורה, מכירים דמויות מוזרות וזוכרים סצינות עבר הזויות. עד שמישהו לא יספק הוכחה שמורן רוט או חיים שמעונוביץ' אכן קיימים, הם ראויים למעמד דומה לזה של דארת' ויידר וצ'ובקה, אולי לפוסטרים במעריב לנוער. מי הם? מה הם? זה אמיתי? למישהו איכפת?

כך יצא שיש אנשים שבאמת מבינים מה זה הדבר הזה – כדורסל ישראלי. "רוצים לראות יותר ישראלים על המגרש" זה סלוגן שלהם, אולי אפילו מוגן בזכויות יוצרים. "הקהל יבוא אם ישחקו ישראלים", היא עוד אמרה מבית היוצר של הקהילה, משפט שראוי למקום של כבוד ב"שיר הסטיקר 2", שיבוא עלינו לטובה. בתפר הדק שבין ירון להט לבו דייויס נעים להם כאלף קולות צפים. תנו לנו עוד ישראלים ותראו אולמות מפוצצים באלפיים צופים, זה מדע מדויק. את מי מעניינת הטבעה של ג'רמיין הול? צעד וחצי של גור פורת שווה חצי אורגזמה, על זה בטוח נהיה מוכנים לשלם כסף.

ואם זה לא מספיק, אז יש גם את הליגה הלאומית. זו שקבוצות נלחמות כל השנה כדי לעלות ממנה, משלימות את המשימה ואז מגלות לכל העולם שהן בכלל בקטע של סרט נע ובשנה הבאה הן לא מתכוונות לשחק בליגה הבכירה. מוכרים אוויר. בליגה הלאומית יש הרבה יותר ישראלים, בטח שם הקהל מגיע בהמוניו, זו כנראה הסיבה.

את כל הדברים האלו מסקרים באינטנסיביות. מעדכנים תוצאות בזמן אמת, מתמללים כל מילה שיוצאת מהפה של רוני בוסאני, שולחים צלמים. כשאחד מהם מתקשר ומבשר "שלחתי תמונות מגבעת שמואל", מתגלות הזוועות האמיתיות. שפילברג היה עושה מזה מטעמים. אולמות מתנ"סים ובתי ספר, תאורה בסגנון "שקיעת החמה" וברנשים שכמעט תמיד לובשים לבן או כחול ומחזיקים בכדור כתום, למרות שאתה די משוכנע שהם עמדו מאחורייך בתור לשווארמה לפני חמש דקות.

לפני כמה חודשים נכנס לוואלה! ספורט בחור ממשרד שכן והציע כרטיס (בחינם!) למשחק ליגה בין מכבי ת"א לעירוני נהריה בהיכל נוקיה. "תשאיר פה, בטוח מישהו ירצה ללכת", היתה התשובה האינסטינקטיבית. אם למישהו יש מכונת זמן שתקפיץ אותו בחזרה לעונה שעברה, שיבוא למשרדי וואלה! ספורט וירוויח מופע חד פעמי בדמות משחק ליגה בין שתי האימפריות. הכרטיס עדיין פנוי.