גבוה יותר, מהר יותר, מצ'עמם יותר

עשו עם עצמכם תרגיל קטן ותנסו, גם אם נורא קשה, להתעלם מהפטריוטיות והגאווה המטופשות, המציפות את הלב כשאתם רואים מדליסט אולימפי בצבעי כחול לבן על הפודיום. נסו לבדוק מתי בפעם האחרונה פתחתם טלוויזיה ואשכרה ראיתם תחרות שיט, מתי עקבתם ברצינות אחרי ג'ודו, ירי צלפים או גלישת גלים. ואם פעם אחת בטעות עשיתם את זה, האם אתם באמת מבינים ויודעים את החוקים, והאם אתם עוקבים מתוך אהבת הספורט או משום שיש בלבכם איזושהי תקווה שמהענף הזה תצמח הישועה הבאה לעם ישראל?

לפני כ-15 שנה, בעוד אורי לוי צועק "וזארי, וזארי" מלוא הגרון והשפם, זכו יעל ארד ואורן סמדג'ה במדליות האולימפיות הראשונות של ישראל אי פעם. אומה שלמה שינתה באותו רגע את זווית ראייתה, וממבט על חצי הכוס הריקה ולגלוגים על נפילות מהקורה וטביעות בבריכה, לבשה על פניה נופך של אופטימיות. ובאמת, עם תוצאות קשה להתווכח ובאולימפיאדות האחרונות זכינו במדליות, שהשיא שבהן זהב לגל פרידמן באתונה.

אלא שההישגים הללו של פרידמן, אריק זאבי ובכירי השייטים מזינים אותם לאחר מכן למשך ארבע שנים תמימות על חשבוננו. ה"ענפים האולימפיים", כשמם כן הם, מקיימים עצמם למטרה אחת בלבד – אחת לארבע שנים להביא מדליה ולשמח את הנפש היהודית ההומייה. בין לבין הם עסוקים בלבלבל לנו את המוח, בכל מיני מריבות שחורגות מכל פרופורציה אפשרית ובלכלוכים שמעניינים אותם ורק אותם בתקשורת. העסקנים מתנגחים ביניהם (די לשמוע את השם "ורשביאק" כדי להרדים, עוד לפני שקוראים בכלל מה הוא אמר), המאמנים יורדים על שחקנים, השחקנים משיבים מלחמה וכשהכל נרגע מזכירים את מילת הקסם התורנית – במקרה הנוכחי "בייג'ין".

אפשר להבין, למשל, את המעקב הצמוד אחרי אניה גוטסמלסקי בבריכה, שחר פאר במגרש הטניס או ניקי פאלי בקפיצה לגובה. יש ענפי ספורט שגם אם לא משתגעים עליהם ניתן בהחלט לראות אותם, לעקוב אחריהם ולהעריך את הפנומנליות שלהם. ויש כאלה שנכנסו לחיינו כמעט מאונס. בגלל חתיכת מתכת מנחושת, מכסף או מזהב אנחנו צריכים לסבול אותם, כשאלמלא רגע התהילה הפוטנציאלי, ספק אם היו מעניינים אותנו יותר מקריקט או מציד דגים בטימבוקטו.