לחנך את בן

יש כמה מאפיינים למשחק של צ‘לסי. אבל אחד מהם בולט. צ‘לסי מנסה להתקיף את היריב לפני שהוא מתארגן. ואחד המאפיינים לכך הוא המון בעיטות מטווח 20-25 מטרים. בכדור אחד בלי לעצור. לא רק למפרד. גם אסיין ודרוגבה וקול וג‘רמי והרבה שחקנים אחרים הבקיעו בשנה שנתיים האחרונות בפגזים מהטווחים הבינוניים. המנג‘ר, ז‘וזה מוריניו, פשוט מאמין בכל פעולה מהירה שתופסת את היריב לא מאורגן.

על השער השני של בן סהר היו טביעות אצבעות ברורות כאלו. סהר זיהה שבריר של רגע בו ניתן לבעוט ושחרר בעיטה לשער. לא חיפש שחקן פנוי ולא את הדאבל פס. את אלו מחפשים שחקנים של ברצלונה או מנצ‘סטר יונייטד. שם מחנכים להנעת כדור. בצ‘לסי כשיש הזדמנות לבעוט אז בועטים. זה החינוך בצ‘לסי.

גם החגיגה אחרי השער עם נפנופי הידיים הזכירה לי משהו. תחפשו כמה שערים של דידידה דרוגבה בYOUTUBE או בDAILYMOTION.

*

דרור קשטן אמר שסהר זקוק לחינוך של הצבא הישראלי. אני חושב שקשטן פספס פה את המטרה של השירות במדינת ישראל. זה בכלל לא חשוב מה בן סהר יכול לקבל מהצבא או מהשירות הלאומי. זה חשוב מה הוא יכול לתת. לכן הייתי מציע שבניגוד לכדורגלנים ישראלים אחרים, שתורמים אפס לצבא ונוכחותם שם היא בזבוז של כספי ציבור, שבן סהר (וגם ספורטאים אחרים) יעשו משהו מועיל.

מאד הרגיז אותי לשמוע אתמול מהשדר ביורוספורט ששחר פאר עושה עבודה משרדית בצבא הישראלי ולא משהו בעל ערך. הנה דוגמא: הייתי רוצה שמישהו יכריח את בן סהר, כשיגיע לגיל שירות צבאי, לבוא לישראל בכל פגרה מצ‘לסי ולעזור בעבודה עם ספורטאים נכים שנפגעו בזמן שירות בטחון.