ניתוח בלי הרדמה

עמר סלע מתעקש שתשארו ערים בסוף השבוע ותצפו בפיינל פור המכללות, ולשם כך מציג את המדריך על ארבע הקבוצות שנותרו במרוץ

עמר סלע
27/03/2007

אוהיו סטייט

מה הביא אותם לפיינל פור?

1. הרבה מזל וניצחונות במלחמת החפירות. חוץ מהמשחק נגד סנטרל קונטיקט סטייט בסיבוב הראשון, שאר המשחקים של הבאקאייז היו צמודים מדי. בסיבוב השני נגד קסווייר רון לואיס הציל אותם עם שלשת שוויון שתי שניות לסיום, נגד טנסי אוהיו סטייט היו כבר בפיגור של 17 נקודות וניצחו בנקודה אחרי גג הירואי של אודן בסיום, ונגד ממפיס המשחק היה צמוד לכל אורכו עד 6 דקות לבאזר.

2. אחרי שני משחקים עם קליעות מזעזעות מהעונשין, בקרב הצפוף נגד ממפיס אוהיו סטייט קלעו ב-85% מהקו. זה, בעצם, הדבר שניצח להם את המשחק.

3. הקבוצה למדה לשחק בלי אודן על המגרש, וזה משמעותי כי נראה כאילו אודן מתחיל כל משחק עם 3 עבירות לפחות. נגד קסווייר הבאקאייז ניצחו את ההארכה בלעדיו ונגד טנסי הוא שיחק רק 18 דקות. אודן הוא מגן גדול אבל חייב ללמוד לכסח פחות.

השחקנים הבולטים:

1. כולם מדברים על אודן והפרשמנים – דקוואן קוק ומייק קונלי ג'וניור, אבל השחקן המשמעותי ביותר של הקבוצה הוא השחקן הוותיק ביותר שלה – הסיניור רון לואיס. לואיס משחק כמו שחקן גדול באמת. הזריקות החשובות הולכת אליו והוא קולע אותן, הוא מבלה הרבה זמן על המגרש, קולע הכי הרבה בקבוצה ובאחוזים מצוינים ומשקיע המון בהגנה. לא אודן, לואיס.

2. שני שחקני ספסל מוכיחים את עצמם במעט הדקות שהם מקבלים – דייוויד לייטי, גארד פרשמן, מביא המון התלהבות, קליעה סבירה והגנה מצוינת. אות'לה האנטר מחליף את אודן בדקות הארוכות ההן ומשחק נהדר בהגנה ובריבאונד.

נקודות התורפה:

1. זה נכון שאוהיו סטייט מנצחים בקרבות הצמודים, אבל יש יותר מדי מהם. את קסווייר הם היו אמורים לאכול בלי מלח, טנסי היא קבוצה נמוכה שלא מסוגלת להתמודד עם אודן בצבע וממפיס לקחו אותם ראש בראש יותר מדי זמן. אוהיו סטייט, בקיצור, לא דורסים ולא מחסלים. הם מנצחים, עם התמדה והמון רצון, אבל גם יותר מדי מזל. ומזל, אנחנו כבר יודעים, מספיק עד מקום מסוים.

2. העבירות של אודן.

3. ההגנה, בייחוד מול הקליעה משלוש נקודות, בינונית. טנסי חגגו עליהם וממפיס קלעו בכמעט 50%. הגארדים חייבים לשמור הרבה יותר טוב.

טוב לדעת (מקודם)

לנצח את הכאב בלי חשש: בי-קיור לייזר במבצע התנסות חסר תקדים

מוגש מטעם בי קיור לייזר

UCLA

מה הביא אותם לפיינל פור?

1. הגנה, הגנה ושוב הגנה. מי יכול לעצור את קנזס הגדולה על 55 נקודות? אף אחד. זו היתה תצוגת ההגנה הגדולה ביותר של איזושהי קבוצה נגד קנזס.

2. בכל משחק מישהו מצליח לעשות את זה. צריך לזכור שכשאתה עוצר את היריבות שלך על 64 נקודות בממוצע אתה לא צריך לקלוע כל כך הרבה. נגד וובר סטייט זה היה אהרון אפללו, נגד אינדיאנה דארן קוליסון, נגד פיטסבורג ג'וש שיפ היה מצוין ואפללו חזר נגד קנזס.

3. משחק מגובש, סבלני ומפרגן. כשאפללו לא פוגע הוא לא מנסה בכוח. השחקנים של בן האולנד מנוסים, סבלניים ומחונכים היטב. הכדור מסתובב והשחקן המתאים מקבל את הכדור.

השחקנים הבולטים:

1. אולי בגלל שנסתיימה לה שביתת העובדים בנתב"ג והטיסות מהארץ חודשו, אהרון אפללו חזר הביתה. הוא היה מדהים נגד קנזס, קולע שליש מהנקודות של הקבוצה. הוא גדול בהגנה והכי מרשים, כשלא הולך לו – הוא לא הורס לחברים את המשחק, כמו שעשה, למשל, טוואן פורטר לחברים מאורגון במשחק נגד פלורידה. אפללו מבין את העובדה שלפעמים יש ימים פשוט פחות טובים ומקבל את זה בהכנעה.

2. קוליסון ושיפ יודעים את מקומם ועושים את שלהם. שניהם חדים ומרוכזים מאוד ובהגנה עושים חיים בלתי נסבלים לכל היריבים. נגד פלורידה זה לא יהיה פשוט.

נקודות התורפה:

1. חוץ משלושת הגארדים אף אחד לא קלע באף משחק יותר מעשר נקודות. זה נכון, כמו שכבר נאמר, שאם אתה חוטף מעט אתה לא חייב לקלוע הרבה, אבל יותר מידי שחקנים – לורנזו מאטה הסנטר, ולוק רשארד 'מבה א-מוטה או שחקני הספסל, לא עושים מספיק בצד ההתקפי.

2. כשאפללו לא טוב לוקח לפעמים יותר מידי זמן לשיפ וקוליסון להשתלט על המשחקים. הם עושים את זה, אבל לא בהתנדבות גדולה.

3. נגד קנזס הברוינז איבדו את הכדור יותר מידי פעמים (24). בשאר המשחקים הברוינז החזיקו היטב את הכדור אבל נגד הלחץ המרוכז והעמוק של קנזס היה להם מאוד קשה.

פלורידה גייטורס

מה הביא אותם לפיינל פור:

1. המשחק הקבוצתי. כל אחד יכול לעשות את זה וכל אחד עושה את זה. שלא כמו ב-UCLA, שם יש שלוש אופציות התקפיות, בפלורידה יש חמש ויותר. נגד ג'קסון סטייט קורי ברואר קלע 21 ושלושה אחרים היו בדאבל-פיגרז, נגד פרדו ברואר ואל הורפורד קלעו את רוב הנקודות, נגד באטלר טוריאן גרין עם 17 ושוב, שלושה נוספים בדאבל פיגרז ונגד אורגון לי האמפרי התפוצץ עם 23, גרין הוסיף 21 ועוד שניים בדאבל פיגרז.

2. העוצמה בצבע. אין הרבה שיכולים על צמד הגדולים של פלורידה, הורפורד וג'ואקים נואה. לקבוצה יש 5.5 חסימות בממוצע והשליטה בצבע יפה ומרשימה.

3. הקליעות משלוש נקודות. 8 מ-19 נגד באטלר. 11-24 נגד אורגון. בכלל, פלורידה קולעים הרבה.

שחקנים מצטיינים:

1. לי האמפרי יצא קשה וחזק נגד אורגון. כולם יודעים מה האמפרי יודע לעשות וזה רק דבר אחד - הוא קולע משלוש. הוא לא טוב בשום דבר אחר והוא לא מנסה לעשות שום דבר אחר, אבל בזה מהטובים באמריקה. האמפרי הוא סבלני מאוד ולוקח את מה שמגיע אליו בזמן הנכון. הוא לא שחקן שיזרוק ביום שהקבוצה לא צריכה את זה ואין לו בעיה לשחק משחקים שלמים בהגנה שלהיות מוסר ודוגמן בהתקפה. בגלל זה אני אוהב אותו.

2. ג'ואקים נואה. כן, כן, אני יודע, אתם יכולים לצעוק עד השמיים. הוא כבר מזמן לא הכוכב של הקבוצה אבל הוא הבטרייה שלה. האנרגיה של נואה היא זאת שמביאה לפלורידה את הניצחונות. הוא צועק, הוא מאגרף, הוא טופח והוא נובח. נואה מביא את הרצון לנצח ולא ברור אם בלעדיו היתה לתנינים את אותה התשוקה.

3. קורי ברואר הוא, בסופו של דבר, השחקן הכי חשוב של פלורידה בטורניר הזה. סמול פורוורד בגובה 2.07, חוסם מדהים, קולע נהדר משלוש והחדירה. נגד אורגון, באחד המהלכים הראשונים שלו, הוא חדר אל הסל, ביצע סבסוב שהשאיר את המגן שלו בצד שני של הרחבה ועלה עם ידו האחורית בעדינות של רקדנית פלמנקו.

נקודות התורפה:

1. אדישות לפרקים ארוכים. בייחוד כשנואה לא על המגרש. הקבוצה יותר מידי בונה על הכישרון והניסיון שלה ודקות לא מעטות נותנת ליריבות שלה סיבות לאופטימיות.

2. עונשין. 59% נגד פרדו. 65% נגד אורגון. במשחקים צמודים זה לא יספיק.

3. הספסל מאכזב. הודג' לא משמעותי. בשני המשחקים האחרונים רק שלושה שחקנים שותפו. נגד אורגון שניים מהם רק לארבע דקות כל אחד. בילי דונובן מקווה ש-UCLA לא יעייפו את החבר'ה שלו יתר על המידה.

ג'ורג'טאון

מה הביא אותם לפיינל פור?

1. ניצול נבון של יתרון הגובה. דיברנו על זה לפני הסוויט 16 – ג'ורג'טאון לא ידעו בעונה הסדירה איך לנצל את רוי היברט והגובה שלו, נגד צפון קרוליינה, ואנדי ובוסטון קולג' הכדור הגיע אל היברט הרבה וג'ף גרין מוצא את הדרך שלו לקלוע בצבע.

2. חמישייה מאוזנת. בייחוד נגד צפון קרוליינה – כל החמישייה קולעת מעל 10 נקודות, שלושה מעל 20.

3. הגנה טובה. פרט למחצית הראשונה נגד צפון קרוליינה, ההגנה של ההויאס היתה נפלאה. ומול צפון קרוליינה בחצי השני מסך הברזל יצא החוצה וחסם הכל. בהארכה הטאר הילס לא יכלו אפילו לקנות סל.

שחקנים מצטיינים:

1. ג'ף גרין, שחקן השנה של הביג איסט, פשוט אדיר. סל הניצחון נגד ואנדי, 3 שניות לסיום, היה מרשים מאוד. הוא קולע יותר מעשר בכל המשחקים והוא המנהיג הגדול של הקבוצה.

2. דג'ואן סאמרס, הפרשמן, נפלא בשני המשחקים האחרונים. הוא לוקח ריבאונדים קולע מצוין (15 ו-20) והאחוזים שלו משלוש נהדרים. תוסיפו לזה 2 חסימות נגד ואנדי ו-2 נגד צפון קרוליינה ויש לכם פרשמן רציני.

3. ג'ונתן וואלאס הוא גארד מצוין. וואלאס מביא ניסיון בעונת הג'וניור שלו הוא קולע מצוין משלוש ומהקו. שלשת השוויון שלו נגד צפון קרוליינה היתה ווינריות במיטבה.

נקודות התורפה:

1. אין ספסל בכלל. כמו בפלורידה, יש שלושה שחקנים על הספסל והם לא מוסיפים יותר מדי.

2. ג'ורג'טאון קבוצה מצוינת אבל פחות מוכשרת משלוש האחרות. גם לקרוליינה היה הרבה כישרון עליהם, אבל ההתלהבות ניצחה בסופו של דבר. השאלה היא כמה רחוק תביא אותם אותה ההתלהבות. בינתיים היא לוקחת אותם מאוד רחוק.

3. האם ההגנה של ג'ורג'טאון תוכל להחזיק את היכולת ההתקפית של אוהיו סטייט? נגד קרוליינה, שוב, זה עבר. השאלה היא אם הם ימשיכו באותה האינטנסיביות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully