אוהבים אותך, שונאים אותך

קשה לחשוב על דמות ספורטיבית שמעוררת כל כך הרבה אמוציות כמו קובי בריאנט, משני צדיה של הסקאלה. מצד אחד יש לו למספר 24 של הלוס אנג'לס לייקרס מיליוני שונאים בעולם, אבל האוהדים שלו נחושים ומסורים, וחמושים בתחושה כללית של "אנחנו נגד העולם". אז מה יש בו בקובי שגם אנשים שחיים 5,000 ק"מ ויותר מלוס אנג'לס מנהלים אודותיו ויכוחים משולהבים?

אחרי שבתחילת הקריירה שלו נחשב בריאנט לילד הזהב של הליגה החלה הידרדרות במעמדו הציבורי וסלידה מאופיו, והוא נתפס כאדם אנוכי ומזויף, בעל רצון בלתי מתכלה (וחסר סיכוי) להתחבב על הבריות, מה שכמובן רק הלך והרחיק את שני המחנות היריבים. לא סייעה לו העובדה שחבריו לקבוצה ליכלכו עליו בתקשורת, וששחקנים פופולרים כמו שאקיל אוניל וריי אלן נתנו דרור לדעותיהם לגביו.

בתקופה האחרונה שוב שקעה התדמית של מספר 24 לשפל, ואחרי פרשת האונס, פירוק שושלת אוניל-ג'קסון-קובי, והפיכתה של הלייקרס לקבוצה בינונית, עלו קריאות שהאיש הוא, בנוסף לכל, גם שחקן מלוכלך. שני רצפי הפסדים של 6 ו-7 משחקים ושלושה מרפקים לשחקנים יריבים (שהובילו לשתי הרחקות), כשמנגד נמצאים להם צעירים כמו דווין וויד ולברון ג'יימס שכולם אוהבים לאהוב, דחקו את קובי לפינה.

וקובי לא אוהב להיות בפינה, הוא מעדיף את אור הזרקורים. ואם טרם ציינתי זאת, הוא גם אחד הסקוררים הטובים בהיסטוריה. אז 65, 50, 60, 50 ו-43 נקודות מאוחר יותר - ושוב בריאנט על פסגת העולם. כמה שחקנים בהיסטוריה יכולים לספק רצף כזה? רק אחד - ווילט צ'יימברליין, וזאת בתקופה בה היה ענק בין גמדים שעושה את הנקודות שלו מקרוב. בריאנט, לעומת זאת, קובר ג'אמפים בנפילה על שלושה שומרים בכל התקפה שנייה. וכשהרצף צבר תאוצה היריבות עשו הכל כדי למנוע ממנו לשבור עוד כמה שיאים, אבל השחקן בעל החוסן המנטלי המרשים ביותר בספורט המקצועני המשיך בשלו.

מכה ניצחת למלעיזים? ממש לא. בעוד אוהדיו מריירים על היכולת ההתקפית הפנומנלית של הגארד ועל כך שכל התצוגות מובילות לניצחונות), שונאיו ממשיכים בקו שלהם. מבחינתם זה שוב מוכיח כמה שהבחור אנוכי, רודף אחרי תהילה אישית, ומנסה טו בי לייק מייק. אז מה הוא יכול לעשות כדי להשתיק את כולם? כנראה שרק לענוד לצד שלוש הטבעות שהרוויח עם שאקיל טבעת רביעית שתהיה רשומה על שמו, ורק על שמו. וזה לא משהו שיקרה בעתיד הקרוב.

הסיבה שלא קל לפרגן לקובי בריאנט, היא כי הוא ילד חרא. נכון, הוא כבר לא ממש ילד, אבל הוא עדיין חרא גדול. ילד חרא זו מנטליות שלא עוברת גם כשאתה בן 80, ופרשת האונס בקולורדו והביף המתוקשר עם שאקיל הם רק סימפטומים של בעיה אישיותית עמוקה יותר (ואחרי האליפות של מיאמי בשנה שעברה בכלל קל יותר ללכלך על קובי, ולהגיד שלבד הוא לא יגיע לשום מקום בגלל המנטליות שלו).

הבעיה היא שהעונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מרחם על קובי. לכל הרוחות, המסכן הזה שמח כשלוק וולטון - להלן הפורוורד המוביל של הלייקרס - חזר מפציעה, כאילו יאו מינג הגיע עכשיו בטרייד מיוסטון. ועדיין, למרות שהחברים שלו לקבוצה הם שחקנים שלא היו עולים בחמישייה בגבעת שמואל, הוא מוביל את הלייקרס, קבוצה שמי שלא אוהד אותה לעולם לא שמח לפרגן לה, לפלייאוף. ועם כל הכבוד ללמאר אודום, על הפרקט הוא עושה את זה לגמרי לבד.

כל הטענות לגבי אנוכיות היו יכולות להיות נכונות, לו לקובי היה עם מי לשחק. במשך עונה שלמה הוא מנסה להפוך את אנדרו ביינום וסמוש פארקר לשחקנים טובים יותר – משל היה ג'ורדן שהתבגר - ולהיות קבוצתי, אבל אם יש משהו אחד שקובי שונא יותר משאקיל, זה להפסיד. ונמאס לו.

רצף המשחקים ההיסטורי שבו קלע 50 נקודות ומעלה אולי הסתיים, אבל במהלכם קיבע קובי סופית את מעמדו כשחקן הטוב בליגה. לא רק בגלל היכולת שלו למצוא את הסל בכל מצב, המשחק המלהיב, הנכונות והמחויבות שלו לניצחון ולקבוצה (כן, לקבוצה), אלא בעיקר משום שאין עוד שחקן בליגה שיכול היה לגמרי לבדו להוליך סגל שחקנים כה מדכא לפלייאוף, ולהוציא אותם מבור שבעת ההפסדים הרצופים בו כבר היו קבורים. קחו כל שחקן אחר שמתחרה עם קובי על התואר הלא מחייב והבלתי רשמי של השחקן הטוב על הפלנטה, שימו אותו בקבוצה של פיל "המשולש ייקח לי עוד הרבה אליפויות" ג'קסון, וקיבלתם מתחרים רציניים על דוארנט ואודן.

קובי צולף עכשיו כמו מטורף לא כי הוא אגואיסט שרוצה להיכנס לספרי ההיסטוריה, אלא כי אין לו ברירה. הוא ווינר שרוצה להגיע הכי רחוק שאפשר בכל מצב נתון, ויעשה את כל מה שדרוש בשביל להשיג את הניצחון, בין אם מדובר בלקלוע 65 או 25 נקודות. זה אולי לא היה נכון בימי שאקובי ומלחמות האגו, אבל אין כמו שנתיים וחצי של יובש בשביל ללמוד את הלקח.

האמירה שלו שהוא אינו ראוי לתואר MVP משום שהלייקרס איננה קבוצה שמועמדת לאליפות מעידה על עוד שלב בדרך החתחתים של האיש להפוך לאדם גם מחוץ למגרש. אני לא חלילה רומז שהוא לפתע צנוע, אבל הוא מתחיל להבין איך המשחק עובד מעבר לאני המוחלט שלו, ובזה אסור להקל ראש. אם בעתיד הוא יוותר על כמה מיליונים בחוזה כדי להביא לקבוצה מישהו שבאמת יוכל לעזור באמת נהיה בבעיה.

קובי בשיאו הוא תופעה עוצרת נשימה. הרגעים בהם הוא בזון יוצאים מתחום הכדורסל אל האמנות והנגיעה בשלמות. אבל עם כל ההנאה שבצפייה בו ועם כל ההערכה לשיאים שהוא שובר, בפלייאוף זה לא יעבוד.

קודם כל, זה אף פעם לא עבד לו עד היום. כל שנה עובר בריאנט תקופה כזו של התפוצצות במהלך העונה הסדירה, אבל בפלייאוף הוא מופיע בעיקר למשחקים בודדים, וכמעט איננו רואים ממנו סדרות גדולות. בין כל ההשוואות למייקל אנחנו נוטים לשכוח שקובי לא הציג עד היום סדרות של, למשל, 37 נקודות למשחק ב-50 אחוזים מהשדה. באליפויות של הלייקרס, אסור לשכוח, הוא לא היה השחקן הדומיננטי בקבוצה. בעצם, בפעם היחידה שקובי עבר את ה-30 למשחק בפלייאוף, הוא עשה זאת ב-43.2 אחוזים, והלייקרס עפו בסיבוב השני. אם הוא יביא לפוסט סיזן את היכולת מהשבוע האחרון זה יהיה סיפור אחר, אבל חובת ההוכחה עליו.

הטענה שאין סביבו אף אחד הופרכה אשתקד, כשבסדרה מול פיניקס אודום, וולטון ואפילו קוואמי הראו מה הם יודעים לעשות. ג'קסון הורה לשחקנים ללכת פנימה, וזה מה שתקע את הריצה של הסאנס, שהיו רחוקים שלשה של טים תומאס מהדחה סנסציונית. אם הלייקרס יקבלו שוב את פיניקס, הדבר הטוב ביותר עבור נאש וחבורתו יהיה אם הלייקרס יחזרו להיות קובי פלוס ארבעה. כל החטאה ארוכה שלו תהפוך למתפרצת, וגם 50 נקודות לא יעזור לו.

אם הלייקרס ימצאו את עצמם מול הספרס, גם כאן קשה לראות איך קובי יצליח לנצח לבד. מול אחד הסקוררים הגדולים אי פעם יעמוד אחד מי שקובי כינה "האיש ששומר עליי הכי טוב בליגה", ברוס בואן. וגם אותם אין סיכוי שינצח לבד.

יש הבדל בין לבנות קבוצה סביב כוכב לבין לסמוך על הכוכב שלך שינצח לבדו. אחד ההבדלים הוא בהגנה הקבוצתית. כרגע נראה שפיל עצמו, שנטש את המשולש אחרי שבעה הפסדים רצופים, עדיין לא בטוח לאן הקבוצה הזו הולכת.

עדיף ללייקרס לחזור לשחק את הכדורסל החכם והיעיל מסוף העונה שעברה, במקום לקוות שקובי פשוט ימשיך ביכולת המטורפת שלו. הוא הוציא את הקבוצה מהמשבר. עכשיו כשהמקום בפלייאוף כמעט מובטח, עדיף לו ולכולם שההתעסקות בשיאים אישיים תיפסק, כדי ששאר השחקנים ייכנסו לעניינים לקראת הפלייאוף. עכשיו, כשהרצף שלו נקטע עם 43 על גולדן סטייט, הלוואי שיסיים את המשחק הבא עם משהו כמו 26 ו-12 אסיסטים. זה יראה לנו שהוא באמת הבין שהצלחות בכדורסל אינן מגיעות לבד.