בלונדון עם חזה נפוח

הזכרתי לפני שלושה ימים ארועים מההיסטוריה העתיקה של הספורט, כשיהודים השיגו נצחונות ספורטיבים גדולים בלונדון. אני כמובן לא יהודי קשה יום במתפרות או בשווקי האיסט-אנד ואין פה כיום אנטישמיות ממסדית כבדה, אבל זו הייתה הרגשה נהדרת לעמוד בפאב בקילבורן, שכונה בצפון לונדון, ולראות את ישראל מוציאה תיקו מאנגליה.

לאו דווקא התיקו – כי המשחק מצד שתי הקבוצות היה לא יותר מדמוי-כדורגל - אלא דווקא הנורמליות. שעה של תכנית טרום משחק שודרה ב‘סקיי‘. טבחים חותכים סלטים יפים במסעדות של תל אביב. רוני רוזנטל משחק חמש-על-חמש על החוף וצוחק עם השדרים הבריטים. שריקות התפעלות של הצופים האנגלים ליופיה של נינט טייב. פתאום ישראל היא סתם עוד מקום אקזוטי בו אוהדים אנגלים עושים חיים והנבחרת שלהם עושה בושות. האמת היא כמובן אחרת. ישראל היא מדינה בצרות מדיניות-בטחוניות תחת שלטון מושחת שהוא עלבון להיסטוריה של העם היהודי. אבל אין לך חשק לשתף את האנגלים בכל אלו.

וישראל הביאה כבוד סביר לתומכיה המעטים בפאב (קילבורן היא לא סביבה יהודית כל כך). כי סך הכל המשחק הישראלי היה הגנתי אבל לא שלילי מדי. כמה נסיונות לקחת את היוזמה ומשחק לא מלוכלך מדי. לקראת הסיום כשבניון הרחיק כדור לכל הרוחות אמר השדר כי ”בניון נמצא שם עבור המדינה שלו“. בנימה של הערכה לשחקן שהוא שחקן פרמייר ליג זוטר בהרבה מכוכבי אנגליה אבל ארגן לנבחרתו תוצאה יותר טובה משהם ארגנו לנבחרתם.

משם המשכתי לפאב בבית התרבות הצ‘כוסלובקי לראות כדורגל אירופי. הגעתי אליו בדקה ה-50 כשגרמניה מובילה 0:1. זה נגמר 1:2 לגרמנים. על הספסל הצ‘כי יושב המאמן קרל ברוקנר, גם אחרי שצ‘כיה נכשלה במונדיאל. וזה אומר משהו לגבי תרבות הספורט הצ‘כית. הם בוודאי רוצים תוצאות. אבל יש להם הערכה לאיך שדברים נראים.

משחק של פעם. מצד אחד גרמניה גאה, חכמה, עמידה, קלינית במתפרצות. מצד שני נבחרת אירופית קלאסית. כדורגל מהיר, טכני, משוחק בנגיעה אחת ובעיקר על הקרקע. אולי צ‘כיה לא כל כך טובה כמו שהיא נראית אבל יש בה משהו מצ‘כוסלובקיה של פננקה, הולנד של ואן באסטן או דנמרק של אלקיאר ולאודרופ. הנכונות הכמעט רומנטית לקרוא תגר על גרמניה בכדורגל חיובי ואטרקטיבי. אפילו הכושר הגופני שנחוץ למתקפה של 7-8 שחקנים על רחבת גרמניה הוא דבר עצום.

פעם זה היה הכדורגל האירופי הבינלאומי: גרמניה מול מיטב הכדורגל החיובי של היבשת.