החמישייה הטובה
1. גאווה בפלורידה. לא, ג'ון אמיצ'י לא הגיע לבקר את טים הארדווי במיאמי, למרות הגב ששאקיל נתן לו לפני כמה שבועות, כשפרשת יציאתו מן הארון הכתה גלים, אבל ההיט יוצאים מקור לחום. מאז הפציעה של דווין וויד מיאמי נראית, ככה לקראת פסח, כמי שיוצאת מעבדות לחירות, אחרת איך נסביר את תשעת הניצחונות הרצופים של הקבוצה בדיוק אחרי הפציעה של הפלאש? למעשה, מאז שוויד הלך להחלים בבית, הדיזל השתלט על העניינים ומיאמי רק עולה בטבלת המזרח, בדרך אל הפלייאוף הבטוח, תוך שהיא שוב נראית כמו קבוצה שאף אחד לא ירצה לפגוש בשום שלב.
2. דו קרב באמצע הלילה. שתי הקבוצות הכי מגניבות בליגה, פיניקס ודאלאס, התעמתו בשבוע שעבר במפגש פסגה, מה שאוהבים לכנות אצלנו "משחק העונה". המשחק לא איכזב, ואחרי שהסאנס הוליכו ב-15 הפרש, המאבריקס הפכו ועלו ל-16 משלהם, ואז 7, 32 שניות לסיום. סטיב נאש, בסיוע נדיב של היריבה, השווה וכפה הארכה. אחרי שתי הארכות זה הלך לפיניקס ולשחקן שאולי, אולי, אולי, הולך לקבל את ה-MVP בפעם השלישית ברציפות, בגיל 33 (!). מה עוד צריך חובב NBA ממוצע בחיים?
3. המופע השנתי. בעונות האחרונות התרגלנו לראות התפרצויות זעם של קובי בריאנט מדי פעם, הנותנות לנו, האוהדים, סיבה לחייך. פעם זה הגיע אחרי דיונים בבית המשפט, אשתקד ה-81 מול טורונטו וה-62 מול דאלאס, והשנה זה קרה מול פורטלנד, כאשר קובי שפך חמתו על הגויים (אחרי 50,000 דולר קנס מהנהלת הליגה יום לפני כן) עם 65 נקודות, בשביל לעצור על כתפיו רצף של 7 הפסדים של הלייקרס הדואבים והפצועים. בדיוק 48 שעות מאוחר יותר הגיעו 50 נקודות נוספות מול מינסוטה. זה אולי לא הכדורסל הקבוצתי ביקום, אבל זה הכשרון הכי שלם בליגה, וכשהקבוצה לא פוגעת הוא יודע להעביר הילוך בצורה המרשימה ביותר שיש.
4. שעמום קטלני. סן אנטוניו שוב מגיעה לתקופה שלב בשנה בה היא מריחה פלייאוף ומעלה את הרמה לשלב נוסף קדימה. ההילוך נמצא כבר בחמישי והספרס מנצחים בלי הפסקה, רק בלי לעשות הרבה רעש. טים דאנקן משעמם מתמיד, עם ה-20 ו-11 שלו, מאנו ג'ינובילי נכנס לקצב וטוני פארקר עוזב מדי פעם את אווה לונגריה כדי לקלוע ב-52 אחוזים הרגילים שלו. הספרס הבלתי נגמרים ניצחו 13 משחקים רצופים לפני שהגיעה ירידת מתח קלה, ותיכף יגיע גם רוברט הורי בהסעה המאוחרת בקו פלייאוף-פנסיה, יקלע שלשות במאני טיים כאילו אתמול בחרו אותו בדראפט, וההצגה הגדולה של שלב ההכרעה תתחיל.
5. AI, הדור הבא. כשאלן אייברסון עזב את פילדלפיה אמרו טובי המומחים והפרשנים שהעונה של פילדלפיה נגמרה, ושמכאן בונים את השנה הבאה, כל הדרך אל הדראפט הנחשק הקרוב. אבל אנדרה איגודאלה, הסייד קיק של אייברסון טרום הטרייד, חשב אחרת והחליט להתמודד אחת ולתמיד עם השדים הפנימיים שלו. מאז הוא סוחב את פילי על הגב למרות שרכבת פלייאוף המזרח כבר עזבה את התחנה. הסיקסרס נותנים הרבה תקוות לעונות הבאות בזכות מי שכבר קיבל את הכינוי AI2, ומצליח לגרום לינוקות שבשבט לתהות מי הוא בכלל ה-AI האמיתי.
החמישייה הרעה
1. מחוץ לקצב. האינדיאנה פייסרס איבדו את זה לחלוטין, ורשמו רצף מרשים של 11 הפסדים אחד אחרי השני, עד שיצאו מזה מול הגמדים מאטלנטה. ג'רמיין אוניל פצוע בברך ושאר הפייסרים עסוקים רוב הזמן בהסתבכויות באיך לא להסתדר עם המאמן ריק קרלייל. הקבוצה של לארי בירד כבר נמצאת בשלב הזה בעמדה גבולית מבחינת הפלייאוף (מהצד הלא נכון של הגבול) ובכלל לא בטוח שיראו השנה את הארץ המובטחת. מילה ללארי משמעון מזרחי - זה מה שקורה למי שמשחרר את שאראס.
2. קולו-רע-דו. למרות רצף הניצחונות אם דנבר תהיה השנה בפלייאוף זה יקרה רק בזכות חולשת היריבות על המקומות האחרונים ברכבת. גולדן סטייט הנוירוטית, הקליפרס המשועממים וסקרמנטו הכבויה לא באמת מאיימות על אף אחד, והנאגטס כנראה יצליחו להשתחל ביניהן למקום השמיני או השביעי, אולי אפילו השישי. אבל כל זה לא מכסה על היכולת לא מרשימה של הקבוצה עם הגאנרים הכי גדולים בליגה. כרמלו אנתוני נותן את המספרים שלו, אבל לא מייצר אפקט משמעותי על המשחק ומאבד כדורים בקצב שאולמרט מאבד אחוזי תמיכה, בעוד אלן אייברסון לא ממריא לשום מקום, למעט ניצוצות פה ושם. דנבר מזגזגת בין הפסדים מביכים לניצחונות ספורדיים, ולא נוצר חיבור מנצח בקבוצה. על פני השטח הדיבורים עדיין חיוביים (אייברסון אפילו התבטא שברצונו לפרוש כשחקן דנבר), אבל היכולת הזו לא תבטיח טובות לאורך זמן.
3. רון ארסט. הרון רון קפץ לביקור לפני כשבועיים כאשר המשטרה עצרה אותו לאחר שהכה, לכאורה, את אשתו (ולא בפעם הראשונה. לכאורה). הקינגס הרחיקו אותו ללא הגבלת זמן מן הקבוצה, אך החזירו אותו לאחר פחות משבוע, לאחר שהביע רצון עז בחזרה בתשובה והתנצל על ימין ועל שמאל. הבעיה היא שמעבר לכך שכבר אין מי שמאמין בשפיות של רון רון, החזרה שלו רק עושה רע לסקרמנטו, שעוד קיוותה להתגנב לפלייאוף בלי שאף אחד ישים לב. מי שרואה את המשחקים של הקבוצה של האחים מאלוף יודע כמה רון רון רע למשחק הקבוצתי, הולך עם הראש בקיר, פוגע באחרים (ובעיקר במייק ביבי, שנראה אבוד לידו) ופשוט מפריע. איך הופך כשרון גדול כל כך לנטל? אין מילים, אין מילים.
4. זוחלים אל פארקר. טורונטו היא אחת הקבוצות הלוהטות של העונה, עם מקום ראשון בבית האטלנטי ומהפך מושלם מקבוצה נחשלת לקבוצה חיובית ומרתקת. עם כריס בוש הנפלא וצוות מסייע מוכשר ורעב (טי ג'יי פורד התזזיתי, אנדראה בארניאני המוכשר, חורחה גארבחוסה החכם) היא הפכה לאיום מתמיד על כל קבוצה בליגה. אלא שמאז פציעת קרסול של אנתוני פארקר הראפטורס פתאום מגומגמים, ובלעדיו הםסידו חמישה משישה משחקים, בהפרש מינימימום של 13 נקודות. מסתבר שגם בטורונטו מבינים עכשיו כמה פארק-אייר הוא נכס בל יתואר, ועד כמה קשה בלעדיו. שמעון מזרחי - תרשום, תרשום.
5. כריס קרוס בסקרמנטו. פינת כריס קרוס זוכה שוב להרים ראש ולהזכיר לכולנו את יקירה כריס מיהם, שלא ראה מגרש העונה ולא העניק לנו מחסדי הזיג זג הידועים שלו. אבל מייק ביבי הסובל העניק לנו כרטיסי שורה ראשונה לרכבת הרים בחמשת המשחקים האחרונים של פברואר - 30 מול שארלוט, 7 מול פילי, 28 מול אינדיאנה, 3 מול ניו ג'רסי, 30 מול וושינגטון. ביבי שלנו המשיך לזגזג להנאתו במרץ עם 33 מול הלייקרס, 13 מול פורטלנד, 22 מול אינדיאנה, 12 מול הספרס, 34 מול דנבר ושוב 12 מול קליבלנד (והכל במשחקים עוקבים). הפתגם "יום עסל יום בסל" מעולם לא נראה מדויק כל כך.