הדראפט של 2007 הולך ומתקרב. קבוצות ה-NFL מצפות להתחזק באמצעות בחירה נבונה של כשרונות צעירים, המשתוקקים לתהילה ולכסף הגדול. חלקם יזכו לשניהם וייזכרו לדורות, חלקם יהפכו לאכזבות ולכשלונות, ושמותיהם יימחקו מהזיכרון הקולקטיבי במהירות רבה. הציפיות מכל שחקן ושחקן הינן שונות ומדורגות בהתאם ליכולותיהם, והן אלה שקובעות בסופו של דבר את סדר הבחירה בדראפט. נשאלת השאלה: כיצד מעריכים את הכישרונות ואת היכולות של שחקני המכללות? באלו תחומים מתמקדים? על אלו נתונים מסתמכים? מהם אמצעי המדידה העומדים לרשות אנשי-המקצוע העוסקים בתחום המדובר?
הכתבה הנוכחית תדון על עבודתו של הסקאוט, שתפקידו הוא לנהל מעקב מתמיד אחרי שחקני פוטבול, במטרה להעריך את כשרונותיהם ואת מידת התאמתם לדרישות של הליגה ו/או של קבוצה, אותה הוא מייצג. הדגש בכתבה זו יושם על שלושת התחומים, או יותר נכון, על שלושת המרכיבים העיקריים דרכם נוהגים הסקאוטים לבחון את יכולותיהם של שחקנים צעירים, העומדים להיבחר בדראפט. ראשית, מדובר במשחקים של השחקנים לאורך הקריירה שלהם במכללות; לאחר מכן - משחקי האול-סטאר, כדוגמת "הסניור בול"; ולבסוף, כמובן, ה-"קומביין" שלפני הדראפט.
בעיית מהימנות שמתעוררת מהמכללות
יצוין מראש כי לא מדובר בצפייה במשחקים בלבד, אלא בהרבה יותר מזה. כדי לאסוף כמה שיותר מידע ספציפי על כל שחקן, הסקאוט צופה בכמות הקלטות אדירה. בנוסף, הוא מבקר פיזית בקבוצות של שחקנים אלו, צופה בהם בזמן אימון ומשחק, ודן בהם עם מאמניהם, חבריהם לקבוצה ובכלל עם כל מי שבא איתם במגע. בזמן הביקור הוא משתדל לשים לב לכמה שיותר פרטים, לא רק בנוגע לביצועים של שחקן כזה או אחר על המגרש, אלא גם בנוגע לאופן האינטראקציה שלו עם חבריו לקבוצה ועם מאמניו, ואף בנוגע להתנהגותו היום-יומית - הכל על מנת להסיק מסקנות על האופי והאישיות בנוסף ליכולת המקצועית.
אחרי השלב של איסוף נתונים מגיע השלב של עיבודם והערכתם, בו מתעוררות בעיות רבות. העיקרית שבהן הינה בעיית המהימנות. כיצד משווים בין שחקן שמשחק באוהיו סטייט לבין שחקן שמשחק בסאגינאו-וואליי סטייט? שחקני מכללות משחקים בליגות שונות שנבדלות באופן קיצוני ברמה, ולכן אין כל אפשרות ליצור "תנאי מעבדה", כלומר, לראות את כולם משחקים נגד כולם בו זמנית. ברור שלקראת הכניסה למקצוענים לא ההישגים הקודמים של השחקן הם אלה שחשובים, אלא הכישרון שלו פרופר, אותו יש לבודד מתוך משתנים מתערבים רבים. כיצד קובעים מהי מידת השפעתה של הקבוצה בה שיחק השחקן, על טיב ביצועיו? לדוגמה, כמה קרדיט על טיב ביצועיו של רג'י בוש לאורך הקריירה שלו במכללות, מגיע לקו ההתקפה הנפלא, מאחוריו שיחק ב-USC, וכמה קרדיט מגיע לבוש עצמו בזכות כשרונו?
עקב בעיית המהימנות המדוברת חייבים לקבוע קריטריונים ברורים, שבמסגרתם ניתן יהיה לבודד ולהעריך בצורה אובייקטיבית עד כמה שניתן, את הכשרונות "נטו", ללא תלות ברמה של הליגה או של הקבוצה בה משחק השחקן. הכוונה הינה, בעיקר, לשלושה תחומי-היכולת: היכולת הפוזיציונית (positional ability) היכולת האתלטית (athletic ability) והאינטליגנציה (intelligence). במקרה הראשון, מדובר על הכשרונות הנלמדים, כלומר על היכולות התכניות, אותן ניתן לרכוש באימונים. למשל, יכולת תפיסת הכדור, טכניקת החסימה וכדומה.
בשני המקרים הנותרים מדובר על הכשרונות המולדים. ניתן לשפרם במידה כזאת או אחרת, אך לא ניתן לפתח אותם במידה ואין להם בסיס איתן שמאפשר את השיפור. בין המרכיבים של היכולת האתלטית ניתן לציין מהירות, שמירה על יציבות הגוף, יכולת שינוי כיוון, כוח וכדומה. עם האינטליגנציה נמנים אינסטינקטים והתמצאות, כלומר, יכולת לחוש התרחשות העתידה לבוא ולהגיב בהתאם.
היכולות המולדות הינן חשובות בהרבה בעיני הסקאוט או שהן ישנן או שהם אינן. את הטכניקות, גם את המורכבות שבהן, אפשר ללמד ולבנות, בזמן ששחקן שקופץ באוויר רק 30 אינץ' לא יוכל לקפוץ הרבה יותר גבוה מזה, כמה שלא תאמן אותו. לכן, למשל, רסיבר שמסוגל לתפוס כל כדור שעף לידו, אך אינו מהיר במיוחד נחשב, בצדק או לא, לפחות מבטיח מזה ששומט פה ושם מסירות, אבל רץ 40 יארד ב-4.4 שניות.
אין ספק, שקביעת הקריטריונים המפורטים לעיל, איננה פותרת לגמרי את בעיית המהימנות. אין דרך שמאפשרת להסיק בבירור לגבי היכולות של שחקן מכללות רק על סמך צפייה במשחקו. לכן נבנו מסגרות, בהן נעשה ניסיון לבחון את השחקנים בתנאים שיהיו זהים לכולם עד כמה שניתן.
אל תפספס
משחקי האול-סטאר
ארגון משחקי האול-סטאר בין שחקני המכללות מבטא את הרצון של קבוצות ה-NFL להעמיד את היכולות של אותם השחקנים במבחן בתנאים זהים, דבר שלא בהכרח אפשרי במסגרת ליגות המכללות הסדירות. כלומר, ישנו ניסיון "לערבב" בין השחקנים מליגות מכללות שונות ולראות כיצד הם מתמודדים אחד נגד השני ללא תלות ב"קבוצות האם" שלהם, מה שכביכול מאפשר לנטרל את השפעתם של המשתנים המתערבים שנידונו בפרק הקודם.
למשל: רסיבר מסויים שיחק לאורך העונה עם קוורטרבק גרוע ולא השיג סטטיסטיקות טובות. במידה והנ"ל יציג יכולת טובה במשחק האול-סטאר "האשמה" על תוצאותיו הפושרות במשחקי הליגה תיפול על הקוורטרבק שלו, מה שיעזור לרסיבר המדובר להתקדם בדראפט. מצד שני, אם יפשל במשחק האול-סטאר - הרושם יהיה הפוך, כלומר, הרסיבר הוא זה שייתפס כאחראי על כישלונותיו בעבר.
מתקיימים בדרך כלל כמה משחקים מסוג זה ברמות חשיבות שונות, כשהבולט שמביניהם הינו ה"סניור בול" (Senior Bowl The), בו משתתפים בדרך כלל מיטב שחקני המכללות אשר צפויים להיבחר גבוה בדראפט. המשחק מתקיים מדי שנה בעיר מובייל שבאלבמה. השחקנים מתחלקים לשתי נבחרות, "צפון" ו-"דרום", שמודרכות על ידי מאמני ה-NFL הפעילים. כך, למשל בסניור בול האחרון, ג'ון גרודן (טמפה-ביי באקנירס) אימן את נבחרת "הצפון", ומייק נולן (סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס) אימן את נבחרת "הדרום" (אגב, "הצפון" ניצח 0:27).
הסניור בול גורר עניין רב לא רק בקרב הסקאוטים, אלא גם בקרב המאמנים ויושבי הראש של קבוצות ה-NFL כ-700 מהם מגיעים מדי שנה לצפות במשחק הזה וללמוד על יכולות השחקנים המשחקים בו. שחקנים גדולים רבים כגון טרי ברדשאו, דן מרינו, תורמן ת'ומס, דריק ברוקס, לארי ג'ונסון ולדניאן ת'ומליסון זכו בזמנם בתואר ה-MVP של הסניור בול, לכן בהחלט ניתן לחשבו בתור אמצעי מדידה בעל יכולת ניבוי טובה יחסית.
אף על פי כן, אין לתפוס בשום אופן את משחקי האול-סטאר כמדד שמשקף באופן אובייקטיבי לחלוטין של כישרון השחקן. ראשית, השחקנים בדרך כלל אינם משתתפים ביותר ממשחק אול-סטאר אחד, מה שלא מאפשר לקבל רושם מוצק לגבי יכולותיהם. שחקן יכול להצליח או לחלופין להיכשל במשחק המדובר עקב גורמים כאלה ואחרים, שלא קשורים בהכרח ליכולתו האמיתית. למשל, קייד מק-נאון, שהיה גם הוא MVP של הסניור בול בשנת 1997 ונבחר ע"י שיקגו במקום ה-12 בדראפט, כשל כישלון צורם לאחר מכן ב-NFL.
חשוב עוד יותר לציין כי משחקי האול-סטאר מתקיימים ברמות שונות, כלומר, לא כל שחקן יכול לשחק בסניור בול, אלא ישנם רבים שנאלצים לשחק במשחקים ברמה נמוכה יותר, כגון "קקטוס-בול" (The Cactus Bowl) או "שריין גיים" (The East-West Shrine Game). השחקנים שמשחקים במשחקים אלו משתייכים, ברובם, למכללות קטנות שמשחקות בליגות הנמוכות, כגון I-AA.
בתואר ה-MVP של משחק ה-"שריין גיים" מלפני שנה זכה לא אחר מאשר מרקז קולסטון, רסיבר ממכללת הופסטרה (שממנה הגיע גם ויין קרבט מהניו יורק ג'טס), עם 5 תפיסות ל-82 יארד. הצטיינות זו לא הביאה אותו אל מעבר לבחירה בסיבוב השביעי בדראפט האחרון, בזמן שאם היה מתאפשר לו לשחק בסניור בול" (מישהו חושב שלא יכול היה להצטיין גם בו?), היה מתקדם כמה וכמה סיבובים טובים (כזכור, על אף בחירתו הנמוכה, בעונתו הראשונה ב-NFL, קולסטון תפס 70 מסירות ל-1,038 יארד, ביניהן 8 טאצ'דאונים).
מעבר לכך שהדרך של בחירת השחקנים למשחקי האול-סטאר איננה הוגנת, מפני שאינה מאפשרת שוויון הזדמנויות לכל שחקן בלי התחשבות ברמה של הליגה בה הוא משחק, המתכונת הנוכחית של קיום משחקים אלו מחטיאה את המטרה שלשמה היא קיימת, בכך שאיננה מאפשרת להעמיד את היכולות של מרב השחקנים במבחן בתנאים זהים. כלומר, במקום להפגיש בין השחקנים שמשחקים בליגות ברמות שונות, מה שהיה עוזר להבחין בכישרונות חדשים - משחקי האול-סטאר מדורגים על פי הרמות, מה שלא מאפשר לנצלם להערכה מקיפה.
אל תפספס
הקומביין
הצפייה בביצועים של השחקנים על המגרש, בין אם במשחקי הליגה או במשחקי האול-סטאר, איננה מאפשרת מדידה אמפירית של טיב הביצועים הללו. מטרתו העיקרית של הקומביין היא לבחון את היכולת האתלטית (ראו פרק ראשון) של השחקנים בתנאים שקרובים ככל האפשר ל"תנאי המעבדה"; כלומר, מדובר על ניסיון "לבודד" את מרכיביה השונים של יכולת זו, לבנות תרגילים שבעזרתם ניתן יהיה לבחון אותם ולמדוד את טיב ביצועם באופן אובייקטיבי. החיסרון העיקרי של השיטה הזאת הינו בכך, שקיים מרחק רציני בין התרגילים המדוברים לבין המתרחש על המגרש, דהיינו במקרים רבים המבחנים של הקומביין אינם משקפים במידה מספקת את היכולות שבאות לידי ביטוי בזמן המשחק בפועל.
הקומביין נערך מדי שנה באינדיאנפוליס בצמוד לפתיחת הדראפט, והוא מורכב מסדרת מבחנים אותם על כל שחקן לעבור. המשמעותיים מבין המבחנים הללו הם ריצת 40 יארד בקו ישר, ריצת "שלושת הקונוסים", ריצת הלוך ושוב, קפיצה אנכית ודחיקה בשכיבה.
ריצת 40 יארד היא המבחן השנוי ביותר במחלוקת. מצד אחד, היא מאפשרת להסיק מסקנות ברורות בנוגע למהירות של השחקן, ומצד שני מעטים הם מצבים בהם יידרש אותו שחקן לרוץ מרחק כזה בקו ישר בזמן המשחק. כידוע ג'רי רייס, אשר לדעת רבים הינו התופס הטוב בכל הזמנים - רץ 40 יארד ב-4.6-4.7 שניות, בזמן שפרדי מיצ'ל, אחד התופסים הכושלים אי פעם עשה זאת ב-4.44 שניות. גם שיאן היארדים על הקרקע אמית סמית' לא הצטיין בלשון המעטה במקצוע המדובר: 4.71 שניות. לכן, ישנו ספק גדול מאוד לגבי המידה בה התוצאה של ריצת הארבעים משקפת את הביצועים על המגרש, אך למרות זאת לתוצאה זו יש אימפקט מאוד רציני על המיקום בדראפט: זמן מהיר בקומביין עשוי להקפיץ את השחקן כמה וכמה מקומות (אם לא סיבובים) קדימה.
מבחני ריצה שחשובים בהרבה מריצת הארבעים בקו ישר הם אלה שבוחנים את יכולת שינוי הכיוון ואת יכולת שמירת היציבות, היות שיכולות אלה באות לידי ביטוי במידה כזו או אחרת אצל חלק גדול מהשחקנים ברוב שלבי המשחק. המבחנים האלה כוללים את ריצת "שלושת הקונוסים" וריצת הלוך ושוב, במהלכה נמדד הזמן הנדרש לשחקן לנוע בכיוונים שונים בין נקודות שממוקמות במרחק קצר אחת מהשנייה. אין צורך לפרט עד כמה יכולת שינוי כוון חשובה עבור הרצים, התופסים, הליינבקרים ושחקני קו האחורי, לכן זהו המבחן החשוב ביותר בנוגע לשחקנים המשחקים בעמדות הנ"ל.
מבחן הקפיצה האנכית, שמודד את גובה הניתור באוויר, חשוב בעיקר עבור התופסים ושחקני קו האחורי, בזמן שתרגיל הדחיקה בשכיבה רלוונטי בעיקר לשחקני קו ההתנגשות. בזמן התרגיל מודדים כמה פעמים מצליח שחקן לדחוק משקל של 225 פאונד במצב שכיבה, מה שאמור להשליך לגבי יכולתו לגבור על היריב בהתמודדות פיזית חזיתית. גם אם לא לוקחים בחשבון את ההיבט הטכני, קשה מאוד להשליך השלכות כאלה עקב העובדה שבמצבים מסוג זה על המגרש נדרשת גם עבודת רגליים, אשר טיבה איננה נבחנת באמצעות תרגיל הדחיקה.
בנוסף למבחן הדחיקה מתקשה הקומביין לבחון את היכולות של ה-OL ושל ה-DT. הסיבה לכך היא טכנית: קשה לבנות מבחן שממנו אפשר יהיה להסיק לגבי יכולתם החשובה ביותר, והיא עמידה יציבה על הקרקע, מבלי שיהיה אפשר להזיזם מהמקום. בהיעדר מבחן מסוג זה מכריחים אותם לרוץ 40 יארד ולקפוץ באוויר, מה שמצביע על החיסרון הנוסף של הקומביין היעדר יכולת לספק עבור כל העמדות במגרש מבחנים שווי-ערך מבחינת הרלוונטיות.
אל תפספס
סוף דבר
אכן, לא קל להיות סקאוט. בשלב זה הוא חייב עוד לעבד את כל המידע ביחד עם מסקנות הביניים הנמצאים בידיו, על מנת לגבש דו"ח מפורט לגבי כל שחקן ושחקן, בזמן שמדובר על עבודה מלחיצה ומתישה ביותר שאת תוצאותיה ניתן יהיה לראות אך ורק כעבור תקופה ארוכה. יחד עם זאת, נוכחנו לדעת שבנוסף לכל מתעוררות גם בעיות אובייקטיביות רבות, הכרוכות באמצעי הערכה הבלתי מהימנים אשר מקשות עוד יותר על תהליך ההערכה והסקת המסקנות.
בסופו של דבר הבעיות הללו הן אלה שמובילות להפתעות (אולי זה יפה דווקא?): חלק מהשחקנים נכשלים בניגוד למצופה מהם; ולהפך, שחקנים, שלא היו מוכרים במשך הקריירה שלהם במכללות מתחילים לפרוח דווקא ב-NFL. עקב כך, מצופה מהסקאוט לצמצם ככל האפשר את השפעת בעיות המהימנות של האמצעים, עליהם מסתמכים בזמן הערכת שחקני המכללות. אם ננסה לבחון את היכולות הנדרשות בתפקידו של הסקאוט, נציין בראש הרשימה מוסר עבודה גבוה, סדר, ארגון ויכולת הערכת נתונים. אומנם, לטעמי, התכונה שמבחינה בין הסקאוט הרגיל לסקאוט הטוב דווקא איננה אובייקטיבית. הכוונה היא לחוש לכישרון, אותו לא ניתן למדוד, להעריך או להסביר זאת תכונה שנולדים אתה, בדיוק כמו במקרה של יכולת של שחקני פוטבול מסוימים לצפות מראש את ההתרחשות העתידה לבוא.
* תודה מיוחדת לטומי לוולר ,סקאוט לשעבר, אשר ידע לכוון אותי למקורות הרלוונטיים, שסייעו בהכנת הכתבה.