"הגעתי למצב נפשי קשה"

במצב של 0:0 בשבת פתח תקווה, אוהדי בית"ר קראו בשמו של ברק יצחקי. למרות שהחילוף המתבקש היה זה של בן שושן או ברוכיאן, הקהל של בית"ר ידע איזה ערך יצחקי יכול לתת לקבוצה. תחכום, מסירה נכונה, דריבל שפורץ בונקרים, חוצפה חיובית, או במילה אחת ברק – דבר שהיה חסר מאוד לבית"ר בזמן שהחלוץ הצעיר היה פצוע. מכל הסגל הנוצץ שיש לו, גם מזרחי ביכה לא מעט את חסרונו של יצחקי הפצוע והערך המוסף שלו, אך החלוץ התקשה לחזור מהפציעה. ביום שבת, בדקות המעטות שהוא שיחק, אפשר היה כבר להבין למה מזרחי פחד שיצחקי ייכנס בסופו של דבר לניתוח ויגמור את העונה.

"עברתי תקופה מאוד מאוד קשה", נזכר יצחקי בימים בהם היה פצוע. "כל משחק שהייתי יושב ביציע ולא יכולתי לשחק הייתי אוכל את עצמי. כאב לי מאוד לשבת בחוץ. הרגשתי שייך לקבוצה גם כשהחברים שלי חגגו ניצחונות וגם כשהפסדנו, אבל זה עדיין היה חסר לי, כי ידעתי שאני לא יכול לעזור לקבוצה, ועוד יותר היה חסר לי המגע בכדור".

עד לניצחון 1:4 על מכבי חיפה לפני כשבוע, יצחקי שותף רק בשישה משחקים העונה, כשאת השער הבודד שלו כבש בגיחה קצרה במחזור ה-14 מול הפועל כפ"ס. אבל אז שוב נפצע והושבת לחודשיים נוספים. "הגעתי מצב נפשי קשה", מספר יצחקי לוואלה! ספורט. "כששחקנים פצועים לאורך תקופה הם מתנחמים קצת בחיי הלילה ומנצלים דברים שאתה לא יכול לעשות כשאתה כדורגלן, אבל אצלי זה לא היה ככה. רוב הזמן הייתי בבית, לא היה לי מצב רוח כמעט לשום דבר וכל הזמן הייתי אוכל את עצמי שאני לא יכול לשחק".

מי סייע לך בתקופת הפציעה?

"כולם. זה התחיל עם יוסי מזרחי, שהגיע לבית"ר שבוע אחרי שנפצעתי. הוא הכניס אותי לשיחות אישיות, דרבן אותי ואפילו אמר לי שהוא עבר פציעות דומות כשהוא היה שחקן בבית"ר. זה חיזק אותי. החדר של יוסי תמיד היה פתוח בשבילי ולזכותו יאמר שהוא דואג גם לשחקנים פצועים ולא רק לאלה שמשחקים, וזה דבר שלא כל מאמן עושה. והיה כמובן את טיבריוס דראו, שהוא פשוט מומחה ענק. כשטסתי לטיפולים בצרפת הוא התלווה אליי לכל רופא שראיתי. דראו לא נתן לי להיות רגע לבד ושימש לי גם כמאמן, אך גם כחבר. כולם חושבים שהוא אדם סגור ומנוכר, לשמחתי יצא לי להכיר בנאדם מאוד מיוחד שעזר לי המון ותמך בי. גם דרור שמשון, מאמן הכושר, עזר לי המון. היו תקופות שהייתי גמור מבחינה נפשית ותמיד דרור היה שם בשבילי. הוא היה מתקשר אליי, מחזק אותי תמיד ומעודד. אני זוכר שהייתה תקופה אחרי הפציעה הראשונה, שהייתי שבור ולא ידעתי מה לעשות. דרור לא נתן לי לשקוע במצב רוח רע ותמיד היה מתקשר ובדיבור המיוחד שלו היה מכניס בי הרבה מוטיבציה. הוא עשה לי הרבה אימונים מיוחדים בשביל שאני אכנס לכושר בצורה הכי טובה וכמה שיותר מהר".

איך עברת את זה ללא מליקסון ודנין, שני החברים הטובים ביותר שלך שעזבו?

"כשמאור עזב היה לי קשה מאוד. הוא היה חבר הכי טוב שלי, היינו ביחד בקבוצה כמעט שלוש שנים ולקח לי זמן לעכל את זה שאנחנו לא משחקים ביחד באותה הקבוצה. כשאלירן עזב זה היה עוד יותר נורא, כי למעשה נשארתי לבד מאותה "חבורה" צעירה שבאה לחזק את בית"ר לפני שלוש עונות. העונה אני חבר טוב של דרק בואטנג, שהוא רוח החיים של הקבוצה. מלבד זה שהוא שחקן ענק, הוא גם מלהיב ומצחיק, כך שהחיבור בינינו היה טבעי. כשהגעתי לבית"ר עם אותה חבורה היא הייתה קבוצת תחתית ואחרי זה הפכנו לקבוצת אמצע טבלה. אני עדיין לא אלוף ויש לנו את 2 התל-אביביות על הראש, אבל אני עדיין צריך לעכל את זה שאנחנו מאוד קרובים לתואר. כשהגעתי לבית"ר האליפות הייתה כמו חלום שקשה להגשים".

אנחנו כבר בסוף מרץ, נשארו לך עוד שאיפות אישיות?

"הפציעה פגעה בי גם בנושא בנבחרת הצעירה, עכשיו אני רוצה להספיק ולשחק באליפות אירופה".