פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        למה אפשר לנצח את אנגליה

        הפרמייר ליג מתבססת על זרים, החלוצים נעלמו והמאמן הוא בדיחה. שגיב ברעם סוקר את כל הסיבות שבגללן ישראל יכולה להיות (קצת) אופטימית לקראת שבת הבאה

        בעוד תשעה ימים יעלו סטיבן ג'רארד, פרנק למפארד ו-ווין רוני על הדשא באצטדיון ר"ג המרופט שלנו. על דש החולצה הם יענדו את סמל שלושת האריות, סמלה של נבחרת אנגליה, מולדת הכדורגל. ממול תתייצב ישראל הקטנה, שהושפלה במשחק הביתי הקודם שלה ושכוכביה הם שחקנים שוליים בפרמייר ליג.

        אחת מהנבחרות הפופולאריות בעולם, זו שעל ברכיה ועל סיפורי הקבוצות שלה גדלו מיליוני אנגלופילים ברחבי הגלובוס, פוגשת מדינה פצפונת עם מסורת כדורגלנית קטנה עוד יותר. אנגליה תמיד מועמדת לתואר בכל טורניר, בעוד ישראל לא העפילה לטורניר גדול כבר 37 שנים.

        ועדיין, למארחת יש סיכוי לעקוץ את האנגלים. לא גדול אמנם, אבל הוא קיים. כי מעבר להילה ולשמות הגדולים מסתתרת נבחרת שבאופן היסטורי היא בינונית ואפורה. אם לא די בכך, היא שרויה כרגע באחד המשברים הקשים בתולדותיה. ההוכחות לפניכם.

        הקבוצות דווקא מצליחות

        נתחיל דווקא בסיבה לכך שציפיותינו מאנגליה גבוהות כל כך. היא מייצגת את הפרמיירשיפ, הליגה היקרה ביותר באירופה. אם לא די בכך, הקבוצות האנגליות פשוט קורעות את היבשת. שלוש מהן העפילו לרבע גמר ליגת האלופות, יותר נציגות מלכל מדינה אחרת. ארסנל לא הייתה רחוקה מלהפוך לרביעית. בשלב הבתים של גביע אופ"א זכו 3 נציגות אנגליות, בלקבורן, ניוקאסל וטוטנהאם במקומות הראשונים בבתיהן. בלקבורן כבר הספיקה לנשור, אבל ניוקאסל וטוטנהאם בדרכן לרבע הגמר. האנגליות עושות חיל, אבל הנבחרת דווקא לא. למה?

        אבל בזכות הזרים

        אז הקבוצות הן אמנם אנגליות, אבל השחקנים לא בהכרח. אנגלים לא מאכלסים אפילו 50 אחוזים מסגליהן של הקבוצות הטובות באנגליה.

        ברשימת השחקנים המובילים במנצ'סטר יונייטד העונה אפשר למצוא את ווין רוני, פול סקולס, וריו פרדיננד, אבל גם את כריסטיאנו רונאלדו, ריאן גיגס (וולשי), נמנייה וידיץ', לואיס סאהה ואחרים. סקולס, אחד השחקנים הטובים ביונייטד, פרש מהנבחרת.

        בצ'לסי ניתן למצוא את פרנק למפארד, ג'ון טרי וג'ו קול, כשהוא בריא, אבל הסגל שלה מתבסס על כוכבים בינלאומיים כאנדריי שבצ'נקו, מיכאל באלאק, פטר צ'ך, דידייה דרוגבה, מיקאל אסיין, אריאן רובן, ג'רמי, פאולו פריירה, ריקרדו קרוואליו וסלומון קאלו.

        בארסנל המצב עוד פחות סימפטי לאנגלים. לפני מספר שנים הזדעקו פרשני הכדורגל כשהקבוצה עלתה לאחד ממשחקיה ללא אנגלים בהרכב. היום האנגלים בקושי מצליחים להשתחל לסגל. ג'אסטין הויט ותיאו וולקוט, שחקנים מחליפים, הם שני האנגלים היחידים שזוכים לדקות משחק בקבוצה אותה מכנים אוהדי היריבות פראנסנל. 7 צרפתים בסגל הקבוצה הראשונה מהווים הסבר טוב דיו לכינוי.

        הצלע הרביעית בחוד החנית, ליברפול, נהנית מתרומתם של שחקני נבחרת כסטיבן ג'רארד ופיטר קראוץ' (הפצוע), אבל הסגל שלה מתבסס על זרים כמו חוסה ריינה, דירק קויט, סמי היפיה, צ'אבי אלונסו, ג'ון ארנה ריסה, מומו סיסוקו ואחרים. קרייג בלאמי, גיבור משחק הניצחון בברצלונה בשמינית גמר הצ'מפיונס ליג, הוא וולשי. סטיב פינאן, אחד השחקנים היציבים בהרכב של רפא בניטז, הוא אירי.

        6 מ-20, כמה זה באחוזים?

        ACTIM היא תוכנת מידע בה משתמשות בין היתר הנהלות הפרמיירשיפ, הצ'מפיונשיפ והפרמיירליג הסקוטית. תוכנה מקבצת אינספור נתונים סטטיסטיים מכל משחק נתון ובודקת כל שחקן ושחקן. היא מנתחת תיקולים, שערים, דקות משחק, שערים, בישולים ועוד. כל שחקן מקבל ניקוד על מספר רב מאוד של פעולות שלו על המגרש, אבל לא לשם הסברים ופירוטים התכנסנו.על פי שיטת הדירוג של התוכנה, דירוג השוערים בפרמיירליג העונה נראה כך:

        1. אדווין ואר דר סאר (הולנד)
        2. מרקוס האנמן (ארה"ב)
        3. דייויד ג'יימס (אנגליה)
        4. חוסה ריינה (ספרד)
        5. טים הווארד (ארה"ב)

        שחקני הגנה:

        1. סטיב פינאן (אירלנד)
        2. ריו פרדיננד (אנגליה)
        3. גארי נוויל (אנגליה)
        4. נמנייה וידיץ' (סרביה)
        5. פטריס אברה (צרפת)

        קשרים:

        1. כריסטיאנו רונאלדו (פורטוגל)
        2. פרנק למפארד (אנגליה)
        3. מיקל ארטטה (ספרד)
        4. גארת' בארי (אנגליה)
        5. ריאן גיגס (ווילס)

        חלוצים:

        1. דידייה דרוגבה (חוף השנהב)
        2. ווין רוני (אנגליה)
        3. דמיטאר ברבטוב (בולגריה)
        4. בני מקארתי (דרום אפריקה)
        5. אל-חאדג'י דיוף (סנגל)

        כך מדרג האתר הרשמי של הפרמיירליג את מצטייני העונה שלו עד כה. מתוך 20 המצטיינים, רק 6 הם אנגלים.

        מורשת ונגר

        אלו לא רק השחקנים. בהתאחדות האנגלית חזרו להאמין במאמנים אנגלים, אבל בקבוצות עדיין לא. אלכס פרגוסון הגדול הוא סקוטי. ארסן ונגר הצרפתי מדריך את ארסנל למעלה מעשור והכניס את הכדורגל האנגלי לעידן הבינלאומי, שבו שולטים בו מאמנים ושחקנים זרים.

        רפא בניטז וז'וזה מוריניו מצויים בעיצומה של שנתם השלישית בקבוצותיהם וגם הם הועדפו על פני כל יליד של הממלכה. בניטז הגיע בעצמו אחרי ז'ראר הויה ובעוד כשנה וחצי, אם לא יקרו דברים בלתי צפויים, גם הקבוצה ממרסיסייד תשלים עשור תחת מאמנים זרים.

        ומה בצ'לסי? אותו דבר. ב-1996 מונה רוד חוליט ההולנדי, אחריו היה זה ג'יאנלוקה ויאלי, שפוטר לטובתו של איטלקי אחר, קלאודיו רניירי. עם המאמן הנוכחי אין צורך לעשות היכרות. עכשיו אנחנו מדווחים השכם וערב שמוריניו יעזוב את סטמפורד ברידג' בקיץ הקרוב, אבל אם מישהו מוכן לשים את הכסף שלו על מאמן אנגלי שיגיע במקומו, הוא כנראה משוגע. זאת משום שהמאמנים האנגלים הבולטים הולכים מדחי אל דחי: סם אלרדייס, שנחשב מועמד להתקדם לקבוצת צמרת, הוכתם בפרשת הסוכנים הלא מורשים, בעוד אלן קרבישלי, שעשה חיל בצ'רלטון, נכשל בצורה מביכה בווסטהאם. מרטין או'ניל, המנג'ר המצוין של אסטון וילה, הוא צפון אירי.

        הבאג בתוכנה של מקלארן

        העיסוק במאמנים מוליך באופן טבעי לסטיב מקלארן. לפניכם רשימת התארים של מאמן הנבחרת: גביע הליגה ב-2004. מידלסברו הייתה הקבוצה הראשונה אותה אימן מקלארן בתפקיד הראשי, מאז 2001. הוא אמנם הוליך אותה לשורה של שיאי מועדון (גמר גביע אופ"א, מקום 7 בליגה, תואר ראשון) וגם התחנך על ברכיהם של אלכס פרגוסון, ג'ים סמית וסוון גוראן אריקסון, כעוזרם, אבל לא הוכיח את עצמו בקבוצת צמרת. ואנגליה מתיימרת להיות כזו.

        מאסימו מקרונה האיטלקי, ששיחק תחת מקלארן בבורו מספר עונות (ולאחרונה עבר לסיינה), סיפר לא מזמן: "רק באנגליה יכולים למנות מאמן כל כך מוגבל לאימון הנבחרת". שחקן אחר בקבוצה הוסיף: "הוא מאמן טוב, אבל הוא רע בניהול בכל הנוגע לשחקנים וליחסים איתם".

        מקלארן, שעשה קריירה כמספר 2 גם ביונייטד וגם בנבחרת, הוא אחד מהאסכולה ההולכת ומתפתחת של מאמנים אנגלים שמשתמשים בתוכנות מחשב חדשניות, נעזרים בתזות של מדענים ויוצאים להרצאות בארה"ב, אותן מעבירים אנשי פוטבול אמריקאי. בצד המנטלי הם מתבססים על מחקרים של מדעני ספורט ופסיכולוגים, אבל נדמה שנושאים בסיסיים כמו כדורגל ותקשורת בין אישית הולכים לאיבוד. "מקלארן תמיד היה יותר הרבה יותר בקטע של טקטיקות ואימוני טכניקה מאשר ביחסי אנוש", סיכם הנינג ברג, שהתאמן תחת מקלארן כשזה היה עוזרו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד.

        לאור התוצאות האומללות שלו באנגליה, שכוללות הפסד מביך בקרואטיה ותיקו מאופס בבית עם מקדוניה, כל התוכנות שבעולם לא יצילו אותו מהדחה מתפקידו בעתיד הקרוב. הפסד או תיקו בישראל יקשו עליו מאוד לסיים את טורניר מוקדמות היורו כמאמן הנבחרת.

        היסטוריה עגומה ביורו

        מעבר לתדמית, הישגיה של נבחרת האריות צנועים, בלשון המעטה. אנגליה העפילה ל-12 מונדיאלים בלבד מתוך ה-18 שהיו בסך הכל, אם כי חובה לציין שאת שלושת הראשונים היא פיספסה בגלל יחסים מתוחים בין פיפ"א להתאחדות הכדורגל שלה.

        איטליה וגרמניה, לשם השוואה, הופיעו ב-16 מונדיאלים כל אחת. איטליה גם זכתה בגביע 4 פעמים ואילו גרמניה 3, לעומת זכיה אחת בלבד של האנגלים. אנגליה מעולם לא עברה את חצי גמר אליפות אירופה. גרמניה זכתה באליפות 3 פעמים, צרפת פעמיים. איטליה, ספרד, צ'כיה, הולנד, יוון וברית המועצות עשו פעם אחת את מה שאנגליה כשלה לעשות.

        האנגלים זכו פעם אחת במונדיאל, אבל עשו את זה על אדמתם, לפני למעלה מ-40 שנה, בעזרת שיפוט אוהד בגמר מול גרמניה. מאז אותה נבחרת גדולה של בובי מור, בובי צ'רלטון גורדון בנקס וג'ף הרסט, ההישג הטוב ביותר של אנגליה היה חצאי גמר אליפות אירופה ב-1968 ו-1996 וחצי גמר מונדיאל ב-1990. באליפות אירופה ובמונדיאל האחרונים היא הודחה פעמיים ברבע הגמר, על ידי פורטוגל.

        אין מזל

        היתמות הכמעט מוחלטת של נבחרת אנגליה מהישגים מקורה גם באלילת המזל, ידידתו הטובה של המאמן הישראלי, ואולי סתם בחוסר היכולת של שחקניה לדייק בפנדלים.

        ב-1990 אנגליה פילסה את דרכה לחצי הגמר, אבל שם הגיע תיקו 1:1 מול גרמניה והפסד אכזרי בפנדלים, אחרי החטאות של סטיוארט פירס וכריס וודל הנפלא. אנגליה כולה הצטרה לפול גאסקוין, שפרץ בבכי במהלך המשחק כשספג צהוב שמשמעותו היעדרות בטוחה מהגמר.

        6 שנים מאוחר יותר שוב הייתה זו גרמניה שהדיחה את אנגליה. שוב בפנדלים, שוב בחצי הגמר, הפעם באליפות אירופה. המחמיץ התורן היה גארת' סאותגייט.

        עברו שנתיים, כבר 1998. שמינית גמר המונדיאל בצרפת, מפגש עם ארגנטינה השנואה. 2:2 גדול אחרי 120 דקות ופנדלים. התסריט היה ברור וידוע. הרנן קרספו אמנם החמיץ את שלו, אבל שתי החטאות של צמד הקשרים האחוריים של אנגליה, דייויד באטי ופול אינס, טרפו את הקלפים של אנגליה.

        ב-2004 דייויד בקהאם ודאריוש ואסל פישלו ברבע הגמר מול פורטוגל. בקיץ האחרון הקטינו לעשות פרנק למפארד, סטיבן ג'רארד וג'יימי קארגר באותו השלב, מול אותה היריבה.

        אין חלוץ

        באמצע שנת ה-90, קצת אחרי עידן גארי ליניקר, אנגליה התהדרה בחלוצים כמו אלן שירר, אנדי קול, רובי פאולר, לס פרדיננד, טדי שרינגהאם ואיאן רייט. הצלחות מסחררות לא נרשמו, כי חלק מהחלוצים הללו לא שיחזרו את ההצלחה הקבוצתית באותה רמה בנבחרת. אבל בכל זאת: אילו שמות, אילו קאליברים, אילו גולרים.

        חמשת הכובשים המצטיינים העונה בליגה הם דידייה דרוגבה, כריסטיאנו רונאלדו, בני מקארתי, איגביני יעקובו ורובין ואן פרסי. תיירי הנרי סיים כמלך השערים בליגה ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות. באמצע הרס לו רוד ואן ניסטלרוי את הרצף. לפני זה המלך היה ג'ימי פלויד האסלביינק. מלך השערים האנגלי האחרון בפרמיירשיפ היה קווין פיליפס בעונת 1999/2000.

        באמצע צצו להם חלוצים טובים יותר וטובים פחות כמו ג'יימס ביטי, דארן בנט ודאריוש ואסל. כולם נתנו עונה או יותר טובות, אבל אף אחד מהם לא עומד בשורה אחת או אפילו בשתי השורות שמאחורי שחקנים כמו הנרי, ואן ניסטלרוי וגם האסלביינק לפני כמה שנים. היום יש לאנגלים את אנדי ג'ונסון, ג'רמיין דפו ופיטר קראוץ'. כולם טובים, אבל איפה הם ואיפה הטובים בעולם.

        רוני אחד לא מספיק

        שאלת החלוצים מובילה כמובן מובילה לווין רוני. החלוץ הצעיר הוא באמת שחקן מהטופ העולמי והוא עדיין לא עצר בריצה למעלה, אבל הוא גם לא ממש חלוץ חוד. רוני מבלה זמן רב כ-30 מטרים משער היריבה, יורד למטה לסייע בהנעת הכדור ומאיים על השער כמעט תמיד כשהוא עם הפנים אליו.

        רוני נהנה מטכניקה טובה מאוד ומכוח מתפרץ מצוין. הוא מסוגל לקחת כדור 35 מטרים מהשער, לעבור שחקן או שניים במהירות ולכבוש בבעיטה חזקה מסף הרחבה. הוא גם עושה את זה ועוד מגוון של פעולות. הכל טוב ויפה, בעיקר למי שבצד שלו, אבל ווין רוני הוא לא סקורר טבעי, כי דרישות התפקיד שלו מרחיקות אותו מהרחבה לעתים קרובות. הוא לא מספר 9 קלאסי, הוא לא חלוץ חוד טבעי.

        מייקל אואן, זוכרים?

        לא שכחנו את מייקל אואן, שבגיל 19 התחיל להבקיע ולהבקיע ולהבקיע אבל בגיל 25 עבר לריאל מדריד ונפל למרה שחורה. אואן חזר אחרי עונה אחת בספרד לאנגליה, דווקא לניוקאסל. אחרי כ-3 חודשים הוא שבר עצם בקרסול ונעדר כמעט עד סיום העונה שעברה. סוון גוראן אריקסון ידע שגם אחרי עונה כזו אואן הוא החלוץ הטוב ביותר של אנגליה והזמין אותו למונדיאל. החלוץ הספיק לרשום 115 דקות משחק לפני שקרע את רצועות ברכו במהלך המשחק השלישי של אנגליה בשלב הבתים, מול שבדיה. מאז הוא מושבת. בלעדיו, אנגליה היא נבחרת הרבה פחות טובה.

        אפילו יועץ התקשורת לא פוגע

        זאת ועוד. פול סקולס גדול העונה, אבל פרש מהנבחרת לפני כשנתיים וחצי. שון רייט פיליפס מאכזב תקופה ארוכה, ג'ו קול וג'ון טרי לא בריאים העונה, פול רובינסון בינוני (דוגמא בלינק בקטע השני) וכמובן יש את מקלארן. שוב הוא.

        ועוד לא דיברנו על מקס קליפורד, הדוגמה הבולטת (והמגוחכת) ביותר למשבר של אנגליה. קליפורד היה אחראי, כעיתונאי או יותר נכון כסוכן של סיפורים צהובים, ללא מעט סקנדלים עיתונאיים באי הבריטי מאז שנות ה-80. היום הוא יועץ התקשורת של מאמן נבחרת אנגליה ואם העיתונים לא יורדים על מקלארן בכל הנוגע ליכולותיו, הם בהחלט מבקרים את המינוי הזה.

        אז אולי אנגליה לא כל כך גדולה, אבל כנראה שגם את אליפות אירופה ב-2008 היא תסיים אחרי פנדלים ברבע הגמר. אלא אם כן בניון ושות' יתעלו בשבת הבאה, יגרמו לאנגלים להפסיק לעבוד על עצמם, ולהתחיל להתכונן לדרום אפריקה 2010, הפעם עם מאמן כדורגל אמיתי.