אל תמהרי לשמוח, בית"ר

לידיעת הגזענים והבורים: כדורגלנים ממוצא אפריקאי נוטים בתחילת דרכם לחטוא בהיעדר יסודות בסיסים של משחק מקצועני, לרוב על לא עוול בכפם. אלו שמגיעים מהאזורים הנחשלים יותר, מחוץ לערים הגדולות, מתחילים לשחק באופן סדיר בקבוצה רק בגיל 17, תוך התנסות קודמת במסגרת בתי הספר הכפריים. החל משנות התשעים זיהו מיטב הליגות המקצועניות את הפוטנציאל הבוסרי וניסו לעצב אותו, למרות תנאי הפתיחה הקשים. וכך, יצאו בזה אחר זה כשרונות חסרי יסודות לבלגיה וצרפת, שם ספגו ערכים של משחק אירופי, שעזר להם בשלב מאוחר יותר להשתלב ברמות הגבוהות ואף להצליח. בהתחלה ההוצאה עלתה על ההחזר, סגנון המשחק השכונתי והמפוזר צרם לעין הלבנה, אבל כעבור עשור התוצאות היו חסרות תקדים: הכדורגלן האפריקאי כבש באופן גורף את אירופה, יעידו ודאי הגרפים של מלכי השערים ביבשת.

הסיפור של איבזיטו אוגבונה חריג אפילו במושגים אפריקאים, מאחר שחלוץ הפועל ת"א התחיל בכלל לשחק כדורגל בגיל 18, בצניחה חופשית לבוגרים. שלוש שנים ועשרות ציפורים מתות על מוסכי בלומפילד עברו מאז שהחלוץ המוזר הזה נחת בארץ ששמה את יהבה על הטכניקה, ובדומה למקרים כמו זה של דרוגבה, התוצאות באו בעיטן: הדריבל שלו כבר יותר מלוטש, להגבהות פתאום יש כתובת והסיומת מול השער אפילו לא מחטיאה את המסגרת. אנחנו לא טועים, נכון סמי אג'י? אין ספק, הפועל ת"א יצקה מחומר הגלם שחקן, שלומד דברים חדשים עבורו ומשתפר מאימון לאימון, ממשחק למשחק והפכה אותו לאחד החלוצים הטובים בליגה. עכשיו, זה הזמן של הגזענים והבורים להשתחרר מהסטריאוטיפים הראשוניים עליו ולראות את התהליך שעבר על החלוץ שלמד כדורגל ברחוב, למרות שעד גיל 17 הוא התמקד בלימודים. אם הם לא מסוגלים לכך, שיחזרו בכלוב לכפר סבא.

ההתפרצות של אלון חזן ורוני לוי על השופטים במחזור האחרון, לא נולדה סתם אתמול. גם אם רוני לוי הגזים, גם אם אנדרסון באמת הכשיל את שוונקי, חוסר האמון העונה בשופטי ליגת העל עלה במחזור האחרון מדרגה וירד מהיציע לעבר הקווים. כנראה שרוני לוי היה צריך להיות בסערת רגשות טרגית מצערת, כדי לומר לבוחבוט את מה שרוב אוהדי הכדורגל חושבים על חדלי האישים שמנהלים את משחקי קבוצתם. מדיניות ההשעיות המטופשת של צביקה רוזן, בגיבוי של החבר/פרשן בערוץ הספורט, מוכיחה את עצמה מדי שבוע כחרב פיפיות, כאשר השופטים הופכים מטעות לטעות חסרי ביטחון וכריזמה, נתונים שאף פעם לא היו אצלם בשפע. אפילו אלון יפת מתקשה כבר להעביר משחק נקי, ללא תחושת קבס בקרב הקהל ביציע.

שחקני ליגת העל מנצלים יותר ויותר את הפאניקה שהתפשטה בקרב השופטים, שעוצרים את המשחק על כל ליטוף וכבר לא יודעים להבחין בין בזבוז זמן לעבירה. התוצאה: משחק עוד יותר איטי מהמקובל, עשרות שריקות במשחק וטעות אחת גורלית שמכריעה אותו. למדיניות הזאת אחראי רק איש אחד, שמשום התחמק מהדין של שלוחיו: נכון, צביקה, הכוונה אליך. אחרי שהשעית כמעט את כל השופטים, זה הזמן שלך להשעות גם את עצמך. במשך כהונתך, רמת השיפוט והשופט רק הידרדרה ואיבדה לחלוטין את אמון הציבור. חבל ששחקן עבר דגול כמוך יהיה חלק מזה.

אה, כן, ורק עוד בקשה אחת: תפסיקו כבר לחפש בכל משחק את השריקה שתכריע את גורל האליפות. יש עוד 9 מחזורים לסיום העונה ועשרות פאשלות שיפוט בקופה.

חוץ מהתוצאה, הדבר הטוב היחיד שקרה אמש לבית"ר ירושלים היה השער שהיא ספגה, שנבע מטוב ליבו של תומר בן יוסף והמרחב שהוא השאיר לקולאוטי בדרך לנגיחה לרשת. עכשיו, סופסוף, ליוסי מזרחי יש אליבי להחזיר את אריק בנאדו להרכב, דרישה שזוכה לתמיכה מקיר לקיר בקרב השחקנים, שטוענים שהם זקוקים לשקט שבנאדו משרה לעומת הפאניקה והעצבים של בן יוסף.

חוץ מזה, המשחק אמש מול מכבי חיפה דמה יותר לנס מהמחזור השני מול הפועל ת"א, שם הבעיות והחורים המקצועיים לא באו לידי ביטוי בתוצאה. השיטה של יוסי מזרחי ממשיכה להיות מנוגדת מעט לחומר השחקנים שלו: מירוסביץ' קבור באגף, אלברמן לא תומך מספיק בהתקפה ולא מווסת נכון את קצב המשחק ושני החלוצים - למרות השער, הבישול והפנדל ששוונקי תרם אמש - בקושי מוסרים אחד לשני. במחזורים הבאים אי אפשר יהיה יותר לסמוך על אומץ ליבו של השופט.

במחצית הראשונה מול חיפה, כשהיה עוד קרב הוגן ואמיתי, הצורך של בית"ר בקישור מעובה יותר של חמישה שחקנים זעק לשמיים כשאמצע נשלט באופן מוחלט על-ידי האורחים. זה לא רק צו השעה לתשעת המחזורים שנותרו, זאת גם הדרך הנכונה ליהנות מהסגל של בית"ר ועדיין לשלוט במרכז השדה. אפשרות אחת היא להציב את בן שושן באגף כחלוץ שני, ולהסיט את מירוסביץ' מתחת לחלוץ, כך ששוונקי או תמוז לא יירדו כל הזמן אחורה כדי לטעום מהכדור. ניתן להשיג את אותו אפקט עם יצחקי באגף וברוכיאן ומירוסביץ' (על חשבון אלברמן או בואטנג) במרכז, אבל זאת רק סמנטיקה: בשורה התחתונה בית"ר חייבת לעבור ל-4:5:1, שייתן לה לקראת הפיניש של הליגה את העוצמה הנדרשת בקישור. אחרת, לניצחון על מכבי חיפה יהיה אותו ערך מקצועי כמו הגניבה במחזור השני מול הפועל ת"א.

1. רוחו של אלי כהן מהלכת אימים לא רק על בלמי מכבי ת"א הממושמעים, אלא גם על מערך היחצ"נות של הקבוצה. האתר הרשמי של מכבי תל-אביב הפך מזמן להיות לוח מודעות להכחשותיהם של מאמן וראשי הקבוצה לפרסומים סוררים בכלי התקשורת השונים, דברים שהפכו לשגרה מגוחכת שאפשר היה לחלוף מעליה אילולא הגיע בשבוע שעבר אחד האירועים הביזארים של העונה.

לא נגענו: אחרי שתועד במצלמות הווידאו מעביר ביקורת מרומזת ולגיטימית לפני האימון על היעדרותו של הקהל הצהוב מיציעי בלומפילד ("הקהל של מכבי די מפונק"), נבהל פתאום אלי כהן וניסה כעבור מספר שעות ברוב חוצפתו, באמצעות מערך הניהול והדוברות, להוריד את הציטטה, שכבר עלתה לאוויר ואפילו הצליחה להצית אש בקרב אוהדי מכבי ת"א.

בין אם הדברים נעשו בנימה קלה של איום (כפי שכתבים ועורכים שעברו את מסע הלחצים הזה מעידים) ובין אם לאו, הצליח כהן לשנות את הכותרת לטובת ההבהרה שפירסם. אבל רק לרגע, מאחר שהתיקון רק הגחיך את הפארסה ששייכת בדרך כלל למועדוני פריפריה עם הציטטה החדשה, שתיכנס אחר כבוד למהדורה הבאה של "הוצא מהקשרו": "התכוונתי לקהל של השנה שעברה".

אם לא היה מדובר במאמן נהדר, ששוב נופל בלשונו; אם לא היה מדובר במועדון פאר כמו מכבי ת"א, שפעם עוד היה לו פאסון לשים קצוץ על טעויות בתקשורת, ניתן היה לראות בזה אירוע נסבל. לפחות זה גם מצחיק.

2. כמדי חודש בחודשו, אמצעי התקשורת רוו השבוע נחת מציטוטיו האווילים של ארקדי גאידמק על הנעשה בבית"ר. גם אם זה נראה קל ושחוק, זה עדיין מתבקש.

ובכל זאת, באותה הזדמנות, הגיע הזמן שאותם מראיינים ברדיו ובעיתונות יציבו גם בפני ארקדי גאידמק שאלות לא פחות חשובות ממעמדו של יוסי מזרחי: 1. מה האחריות שלו כבעלים על המערכת, או יותר נכון האין מערכת, שהוא בנה. 2. מה חלקו במינוי היצורים ההזויים, משקלאר ועד ארזי. 3. והאם לא כדאי שיסתום קצת את הפה, בזמן שהקבוצה שלו מתמודדת על האליפות וזקוקה לכל דקה של שקט נפשי. נדמה כי אלו שאלות בוערות יותר מאשר אם יש מנהיג בבית"ר.

"אתה יושב הפעם לידי, תיזהר שלא לדבר על צביקה רוזן, שלא תקבל סטירה" (שלמה שרף, פרשן רהוט ואובייקטיבי, עוסק בדברים המהותיים כמה שעות אחרי הפאשלה של אסף קינן בבלומפילד, בפתחה של פינת השיפוט של אייל צור ביציע העיתונות)

בני יהודה – מכבי הרצליה, הפועל כפ"ס – הכח עמידר

טוב, הגענו לשלב הכי מבאס של הליגה. השלב בו כל קבוצה שסיימה בעצם את העונה ואין לה מה להפסיד או להרוויח עוברת מבחן ספורטיביות מול יריבה שמתמודדת על האליפות או הישרדות. במחזור אחרון, בני יהודה והפועל כפ"ס ענו נכון על השאלה הראשונה במבחן האישיות הזה, כשהקיזו את דמן של הפועל פ"ת והרצליה. בשבת הקרובה יגיע כבר החלק הקשה ביותר של המבחן, מול שתי היריבות האמיתיות על הכרטיס האחרון לליגת העל. כבר הוכח בעבר, שמידת המוטיבציה של קבוצות במצבן של בני יהודה וכפ"ס הכריעה את גורל היורדות. בואו נקווה שזה לא ניזכר במקרים האלה בשבת.