המציאו את הגלגל

כמו האולימפיאדה המודרנית, המשחקים באולימפיה התקיימו פעם בארבע שנים. החשיבות שלהם הייתה כל כך גדולה, שספירת השנים בעולם היווני הייתה מהאולימפיאדה הראשונה (שהתקיימה לפי המסורת בשנת 776 לפנה"ס).

בתחילת דרכם הכילו המשחקים האולימפיים תחרות בודדת: ריצת סטדיון (כ-180 מטר), בהמשך, כדרכן של ועדות אולימפיות, נוספו ריצות במרחקים נוספים (וריצה בשריון), אגרוף, היאבקות, קרב חמש, מירוצי סוסים ומרכבות, ותחרויות לנוער. התחרות היחידה שבוטלה הייתה מירוץ מרכבות לפרדות.

גברים יווניים חופשיים היו רשאים להשתתף בתחרויות (אחרי שרומא כבשה את יוון, גם לרומאים היה מותר להשתתף). רוב התחרויות התקיימו בעירום מלא, כשחלק מהמשתתפים השתמשו בחוט מיוחד לקשירת הפין אל הבטן. עבדים ונערות הורשו לצפות בתחרויות, אך לנשים נשואות נאסרה הצפייה. בתקופת השיא של האולימפיאדה הגיעו עד ארבעים אלף צופים לתחרויות. הצופים לא ישבו ביציעים מוגבהים, כך שכנראה רובם לא ראו הרבה. הפרס לזוכים היה זר מעלי זית, והם זכו לכבוד רב בעירם, ואפילו פסלים הוקמו לכבודם. באולימפיה עצמה הוקמו פסלים לכבוד המתחרים שנתפסו מרמים, והמתחרים עברו לפני הפסלים האלה בדרך אל התחרות.

המשחקים האולימפיים היו אמורים להיות תקופה של שלום ואחווה בין הערים היווניות, אבל אולימפיה עצמה הייתה הפרס עליו נלחמו שתי ערים סמוכות: אליס ופיסה. המקרה הקיצוני ביותר של הפרת השלום היה בשנת 364 לפני הספירה, כאשר אנשי אליס ניסו לכבוש את אולימפיה בזמן המשחקים. המשחקים הופסקו וחודשו רק ביום אחרי שוך הקרבות.

חוץ מהמשחקים באולימפיה היו עוד שלושה אירועים חשובים (כך שלמעשה היו תחרויות בכל שנה): בדלפי התחרויות כללו גם תחרויות שירה ונגינה והזוכה נעטר בעלי דפנה, בקורינתוס נעטר בעלי אורן, ובנמיה נעטר בסלרי.

התפיסה הרומית הרשמית של המשחקים היווניים הייתה שהם רכרוכיים ומובילים למשכב זכר. הקיסר נרון, לעומת זאת, העריץ את כל מה שקשור בתרבות היוונית, ובשנת 67 לספירה הגיע ליוון על מנת להשתתף במשחקים. כדי שיוכל להשתתף בכל ארבעת המשחקים, הוא ציווה לקיים את כל המשחקים באותה שנה, ולמרבה ההפתעה הוא זכה בכל התחרויות בהן השתתף. לפני משחקים דומים, אותם ארגן ברומא הסנאט, ביקש להעביר חוק שיבטיח את נצחונו, אבל נרון נעלב וקבע כי אין זה נצחון אמיתי. המשחקים הופסקו בשנת 393 לספירה על ידי הקיסר הנוצרי תיאודוסיוס במסגרת ביטול המסורות הפגאניות.

מקורם של קרבות הגלדיאטורים הוא כנראה בסוג של קורבן אדם שהיה נהוג לחיזוק נפשם של המתים. אך עם השנים הוא התפתח להיות בידור קל להמונים. היו חמישה מסלולים בהם ניתן להפוך לגלדיאטור:

- פשע חמור (למשל בריחה מקרב). אנשים אלה למעשה נידונו למוות, ונשלחו אל הזירה ללא נשק או שריון.

- פשע פחות חמור. אם הוא שרד חמש שנים בתור גלדיאטור, הוא היה זוכה לחנינה.

- עבדים שנמכרו להיות גלדיאטורים.

- אנשים חופשיים בחובות, או תחת אילוץ אחר – הקיסר קליגולה חייב אדם שנדר להפוך לגלדיאטור אם קליגולה יחלים ממחלה, לעמוד בשבועה שלו (כן, כן, אותו קליגולה שהכניס את אחותו האהובה להריון פתח את בטנה ואכל את העובר כדי שייצא מראשו).

- חובבי האקסטרים. חלקם בני טובים, אך אלו בדרך כלל נלחמו בנשקים לא קטלניים. הקיסר קומודוס (הקיסר בסרט גלדיאטור) השתתף ביותר מאלף קרבות כאלה.

האימונים של הגלדיאטורים הטירונים נמשכו קרוב לשנה ובמהלכם נקבע סוג הגלדיאטור. שני הסוגים הראשיים היו ה"כבדים" בעלי השריון והנשק הכבד, וה"קלים", שהקיצוני שביניהם היה הרנטיאריוס שהיה חמוש בקלשון ורשת וללא כל שריון. שיטת הלחימה של הרטיאריוס הייתה לברוח מהר ולקוות שבעל השריון הרודף אחריו יקבל התקף לב כתוצאה מהמשקל והחום. רוב הצופים היו בעד ה"כבדים".

אחרי שגלדיאטור נפגע, הוא יכל להרים את הזרת כדי לסמן שהוא נכנע (האם זהו המקור של 'שולם שולם לעולם'?). במקרה כזה היה רץ שופט הזירה ומנסה לעצור את הגלדיאטור הפוגע לפני שהוא מסיים את העבודה. הקהל היה רץ לשלוח ס.מ.סים, אבל בסופו של דבר ההחלטה הייתה בידי מנהל התחרות (יוליוס קיסר היה ידוע בתור שופט רחום וחנון). אם סימן באגודלו למטה על הפוגע היה להניח את נשקו, אם סימן למעלה, גורלו של הנפגע נחרץ.

הגלדיאטורים, כדרכם של ספורטאים, היו גם חלק מתרבות המין. הם נחשבו למאהבים אטרקטיביים במיוחד, ואחת הדרכים להשמיץ מישהו הייתה לטעון כי הוא "בן גלדיאטור". כמו כן, הצורה בה אדם חלם על עצמו נלחם בזירה נחשבה לאות על אשתו לעתיד. מי שמצא את עצמו רטיאריוס (לוחם עם רשת וקלשון) אשתו הייתה צפויה להיות חסרת פרוטה, ארוטית ומופקרת. קרבות הגלדיאטורים דעכו לאיטם במאה הרביעית לספירה ונפסקו אי שם במהלך המאה החמישית. קרבות של אנשים מול חיות נמשכים, למעשה, עד עצם היום הזה.

מבין כל השעשועים מהם נהנו באימפריה הרומית, מרוצי המרכבות הם הקרובים ביותר אל ספורט מקצועני של ימינו. המתחרים היו מחולקים לארבעה מועדונים: האדומים, הלבנים, הירוקים והכחולים. הירוקים היו הקבוצה הפופולרית ביותר, וכמעט כל אזרח רומי היה אוהד של אחת הקבוצות. בשלהי האימפריה הכחולים הפכו לקבוצת אם-בת של האדומים, והירוקים של הלבנים. דומיטיאנוס (אחיו של טיטוס) ניסה להוסיף שתי קבוצות, הסגולים והזהובים, אך הן לא שרדו את רציחתו.

המרוצים היו תעשייה לכל דבר, והצוותים של המועדונים השונים יכלו להתחרות בגודל של מועדוני פוטבול מודרניים: קניינים, מאמנים, רופאים, וטרינרים, מכיני רתמות, סייסים, לבלרים, יחצן (קיסרים התארחו אצל המועדונים) וכמובן רוכבים. מארגני המשחקים היו משלמים למועדונים על ההשתתפות שלהם, ובנוסף חילקו פרס לזוכה. בתקופתו של נרון המחירים אותם דרשו המועדונים האמיר כל כך, שמארגן המשחקים הציע לרתום כלבים במקום סוסים למרכבות. הקיסר נרון נאלץ להתערב ושילם מהאוצר הקיסרי את העלויות. השעשועים היו חלק מהחובות של האצילים כלפי הפלבאים, ולכן היוו הוצאה גדולה עבור המארגנים.

המרוץ הפופולרי ביותר היה של מרכבות רתומות לארבעה סוסים. בחלק מהמרוצים היו משתתפות שלוש מרכבות מכל מועדון, ובמקרים אלה הן היו פועלות כקבוצה, כאשר שתיים מהמרכבות מנסות להפריע למתחרים. המרוץ התקיים במסלול דומה למדי למסלול אולימפי של ימינו, ורוב האקשן התרחש בפניות. במקרים קיצוניים של משחק מלוכלך המרוץ היה מופסק ומוזנק מחדש.

הרכבים האמינו בכשפים וניסו להשיג יתרון בהטלת עין הרע על הסוסים או הרכבים של המתחרים. בשנת 389 הועבר חוק שאסר הטלת כישוף כנגד רכבים. לא ברור אם האירוע קרה בגלל כישוף או סיבה אחרת, אבל במרוץ אחד הרכב נפל מהמרכבה עם הזינוק, אבל הסוסים שלו המשיכו לדהור את כל המסלול עד לניצחון.

מרוצי הסוסים המשיכו ברומא קרוב למאה שנים אחרי
שהאימפריה חדלה להתקיים. בקונסטנטינופול הכחולים והירוקים הפכו למפלגות פוליטיות, ובסופו של דבר נלחמו ביניהן במלחמת אזרחים.

בסופו של דבר, מי שחשב שהמצאנו את הגלגל, טועה. זוכרים איך היו אומרים לנו תמיד "הנוער של היום הוא לא מה שהיה פעם", עד שגילינו שגם ההורים שלנו היו עושים את אותם מעשי הקונדס שאנחנו עשינו? זו השורה התחתונה גם בספורט, שגורר אחריו במשך מאות שנים את אותן תכונות של תחרותיות, רצון להצטיין, צורך להשתייך לקבוצה כסוג של הגנה ופיתוי לרמות.

ועם זאת, יש הבדל אחד גדול: היום יש את הכסף הגדול, הזוהר והרבה סלידה. לא חסרים מתנגדים לדרך הקפיטליסטית של המועדונים הגדולים, להון שהשחית ולמרדף אחרי העושר
והתהילה. מצד שני, תחרות ספורטיבית לא נגמרת בהרוגים (לפחות לא במכוון), וקיבלה פרופורציות אחרות לגמרי. עם ייצר אנושי כל כך מועד לפורענות, זהו הישג בלתי מבוטל.