הבדל ששווה אליפות?

להוציא את המקרה המוזר של מ.ס אשדוד, 4 קבוצות החליפו העונה מאמן. שתיים מהן, הפועל ת"א ומכבי נתניה, גם הצליחו, בעיקר בזכות ניר לוין וראובן עטר ומיעוט השינויים שהם הכניסו במבנה שהם ירשו. במקום ללכת עם הראש בקיר, לכפות על הקבוצה בכוח את הדרך שלהם ולהחליף שחקנים בסיטונאות, לוין ועטר הבינו שכדי להוציא מהמצב הקיים את המקסימום הם צריכים להמשיך פחות או יותר בקו הקודם. להכניס ביטחון בסגל הנתון, לא ליילל על מה שאין, אלא לעבוד על מה שיש. זה מה שיש ועם זה ננצח. תסתכלו על לוין ועטר – שקטים, צנועים, רגועים – ותראו את הפועל ת"א ומכבי נתניה מוציאות מעצמן את המירב והמיטב.

מנגד ניצבים פרדי דוד ויוסי מזרחי, שניסו בכוח לבצע מהפכה בקבוצה, הביאו יותר מדי שחקנים משלהם, זרקו את אלו של המאמן הקודם ובלבלו את המערכת במקום לייצב אותה. מזרחי המקובע לא חשב להשתנות וניסה לאמן את בית"ר כאילו הוא עדיין באשדוד: הביא 3 ברזילאים בחורף, למרות הסיכוי האפסי שלהם להשתלב ולהיקלט בזמן כל כך קצר; שומר בסוד את ההרכב שלו עד בוקר המשחק, כאילו ששחקנים צריכים בכלל זריקת מוטיבציה במשחקים שקובעים את גורל האליפות; ולא מתרגל את ההרכב המהפכני שהוא הגה (או יותר נכון – שלף מהמותן), כאילו שחסר לחץ ובלבול במערכת.

מזרחי מנסה ללמד את השחקנים שלו להתמודד עם הלחץ והבלבול שהוא בעצמו יוצר ומקרין באמצעות ציטוטים בעיתונים, ועוד אח"כ מתפלא למה זה לא מתחבר לו. עכשיו הוא לא מרוצה מהמערך החדש שלו וממהר להיכנס לפאניקה ולחזור לשבלונה הקודמת שמיצתה את עצמה, יחס שממשיך את הסבלנות והביטחון שהוא מעניק לשחקנים הברזילאים ולפינטו ולפביאני לפניהם. נכון לעכשיו, יש סיכויים גבוהים שייווצר תקדים בליגת העל: מאמן שלא התחיל עם הקבוצה שלו את העונה ולא בנה אותה, יזכה בסוף באליפות. כמה מכם מוכנים להמר שזה יהיה מזרחי? ואם כן, עד כמה זה יהיה בזכותו?

חיוניותם המכרעת של שחקני האגף בפריצת הגנות מעובות ומבוצרות (וכאלה יש לנו בשפע) קיבלה משנה חשיבות במחזור האחרון. תחילה, כאשר משווים בין התרומה של האסטרונאוט האבוד בחלל מבית"ר, רוני גפני, לרחמים צ'קול האשדודי, שניצל בחוכמה כל שטח שהותיר לו יואב זיו, כשזה עלה להתקפה, ופירק את הסדר בהגנה היציבה בדרך כלל של יוסי מזרחי. במובן מסוים, יכול מגן חכם, שיידע לבוא מאחור, לצאת בעיתוי מדויק להתקפה ולהזין את החלוצים והקשרים שהשתחררו כתוצאה מהתנועה שלו, לעשות את ההבדל בין משחק התקפה אובד עצות להפתעה מבריקה. בין אליפות להסתבכות.

את ההוכחה הטובה ביותר לכך סיפק בשבת יגאל אנטבי, המפתח של הפועל ת"א בשבועיים האחרונים והמגן הכי חד ויעיל בליגה. הטיימינג שלו בגיחות קדימה מושלם, הטאץ' בהגבהה משויף, ההבנה עם הקשר המקביל לו כמעט עיוורת, אבל הנקודה החשובה ביותר טמונה באופן שבו הוא חוצה את הקווים ומבלבל את פריסת ההגנה של האויב.

הסיפור של אנטבי, אחד השחקנים השנואים בטריבונות האדומות עוד מעונת הדאבל, רומז אולי על הצורך בסבלנות כלפיי מקבילו רוני גפני, שלקה בהלם קרב דומה עם המעבר לקבוצה גדולה. מצד שני, חשוב לזכור שאנטבי תמיד ידע להתעורר בזמן ולהצטרף למומנטום. הן בשלהי עונת הדאבל, הן בהישגים באירופה והן בקמפיין האליפות העונה. כשהפועל רעה, אנטבי גרוע. כשהפועל טובה, אנטבי מצוין. משוואה שלא תקפה לחללית גפני: הוא תמיד גרוע.

אם אתם רוצים ללמוד באמת על הבעיות של הכדורגלן הישראלי החדש, אין דרך טובה יותר מצפייה במשחק נוער. כשתשבו לצד ההורים שלא מפסיקים לריב ביניהם ביציע, לצעוק על הבנים שלהם ולהאשים את חבריהם לקבוצה, תבינו היטב מדוע רוב הכשרונות שעולים מהנוער מגיעים לבוגרים לא מוכנים. המאמן, כמו השחקנים, מבוהל מאווירת האימה שההורים משרים, לא מתעכב עם הבנים על שיפור החסרונות ועסוק כל הזמן בלנצח, אחרת לא תהיה לו עבודה. הנזק, בסופו של תהליך, הוא כפול: מנטלית ומקצועית.

יעקב בוזגלו, כמו הורים רבים לפניו, ממחיש זאת הלכה למעשה. אלמלא הלחץ שהוא הפעיל על הבן המוכשר שלו, מאור, יכול מאוד להיות שחלוץ הפועל פ"ת כיום היה מוריד את שלומי ארבייטמן לספסל של מכבי חיפה. אבל אבא בוזגלו, כמו אותם הורים ביציע, רוצה תוצאות כאן ועכשיו ולא בוחל באמצעים כדי להשיג אותן. אחרי הרבה זמן (ובוררויות) השתחרר מאור בוזגלו מהצל של אבא שלו והתחיל להראות ניצוצות בהפועל פ"ת. ניצוצות, לא יותר, הספיקו כדי להעיר את היצר הרע במשפחת בוזגלו, שנזכר להתעמת עם גיא לוי, בטענה שחלוץ הפועל פ"ת לא מוזמן לצעירה עקב מלחמות אישיות מהעבר.

גם אם זה נכון, הדבר האחרון שהקריירה של מאור בוזגלו צריכה זה עוד מלחמה. הגיע הזמן שמישהו יסביר למר בוזגלו שהקריירה שייכת אך ורק לבן שלו. תאוות הפרסום והכוח מעבירה אותו על דעתו. שמישהו ישתיק אותו כבר, בטרם יהיה מאוחר. עדיף שזה יהיה מאור בעצמו.

ההצלחה המפתיעה של ניר לוין שוב הוכיחה שתפקידה של התקשורת הוא לא לנבא את העתיד, אלא להסביר את העבר. כמו במקרה של מכבי חיפה, שכולם היו צריכים לראות אותה על הקרשים כדי להשתחרר מאקסיומת "המועמדת המובילה לאליפות", כך קרה עם המינוי של לוין: לאף אחד לא היה מושג מה עלול להתרחש עם פיטורי שום. אפילו לאלה שמתארים היום בפרוטרוט את סוד ההצלחה של לוין והשינוי שהוא הכניס בשכונה של שום.

"קבוצות התחתית לא יבחלו האמצעים כדי להשיג נקודות" (והאם אתה בחלת באמצעים, אלי כהן?)

"אי אפשר להפיל כל הזמן את האשמה על הזרים בבית"ר" (הרצחת וגם ירשת, שלמה שרף?)

בית"ר ירושלים – מכבי חיפה, הפועל ת"א – מ.ס. אשדוד, מכבי ת"א – מכבי נתניה

התגלתה הנוסחה לפריצת הבונקר של אלי כהן: מחמאות, ואיתן מעמסת הציפיות והלחץ. עד עתה, תפקיד האנדרדוג שבא מאחור היה תפור על מכבי ת"א האפורה והסיזיפית של כהן. ברגע שמכבי, מכורח הנסיבות והגרלת הסיבוב השלישי, הפסיקה להתנהג כמו אשדוד והיתה חייבת לעמוד במחמאות שהיא קיבלה, משהו נסדק בחבורה הלוחמת. במשך 22 מחזורים אלי כהן נזהר מיומרות כמו מאש, לא בגלל שהוא חשש מבית"ר או הפועל ת"א, אלא משום שהוא ידע מה תהילה וציפיות עושות לשחקנים שלו. רובם לא יודעים מירוץ לאליפות מהו. אולי דווקא התיקו מול הפועל פ"ת יחזיר את הלוחמים של כהן לעמדות המוצא של לבוא קטנים ולצאת גדולים.

בכל מקרה, הלחץ הציפיות מתגלגלים עתה לפתחה של הפועל ת"א, וזאת אולי הבשורה הטובה היחידה למזרחי במחזור הזה. עד עתה, הפועל ת"א הסתדרה נהדר ללא הלחץ שאוכל 50 אחוז מהיכולת, אבל הנה הוא אוטוטו כאן, בבלומלפילד. המבחן הגדול של לוין יהיה להתמודד עם המשקולת החדשה הזאת בעשרת המחזורים שנותרו ולווסת את התודעה של השחקנים, כדי שימשיכו להרגיש שכל הלחץ הוא על בית"ר. אשדוד, אגב, צפויה להיות החלק הקל של המבחן. כבר ראינו בעבר מה מחמאות עושות לילדים של חזן. אבל אחר כך יגיע מבחן האופי האמיתי של דגו, טועמה, אבוטבול ואוגובונה.

למרות הכל, האליפות עדיין תלויה בבית"ר. זאת אולי הבעיה הכי גדולה שלה. עבור בית"ר, השאלה המהותית היא מתי כבר תשכח מהמחמאות וההכתרות, ותפסיק לשחק כמו האלופה בפועל. מאז הניצחון ההוא בקרית אליעזר, כתבות האליפות של בית"ר עשו את שלהן על השחקנים, שהרשו לעצמם לזלזל ביריבות ולחפף בשמירות ובהקרבה. ביום ראשון הקרוב הם כבר עלולים לשלם על היוהרה הזאת באובדן המקום הראשון.