תודה רבה, מסייה

כשמדברים על שנות ה-80 בספורט בצפון אמריקה, מציינים שלוש קבוצות כקבוצות העשור: הלוס אנג'לס לייקרס, עם 5 אליפויות ב-NBA, הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס עם ארבעה סופרבולס, והקבוצה השלישית היא האדמונטון אוילרס עם חמישה גביעי סטנלי (למרות שהניו יורק איילנדרס לקחו 4 רצופות בתחילת שנות ה-80).

הכוכב הבולט של האוילרס היה ללא ספק שחקן ההוקי הטוב בכל הזמנים, וויין גרצקי. ב-1979 הקבוצה עוד שיחקה בליגה מתחרה ל-NHL, ליגת ה-World Hockey Association, או WHA, אבל אחרי פירוק הליגה, הצטרפו האוילרס ל-NHL. גרצקי הפך מייד לכוכב ענק כשהחל לשבור את כל שיאי הליגה. אבל הוא לא היה שם לבד.

בבייסבול ישנו מושג שנקרא "מר אוקטובר", היינו שחקן שמצטיין בפלייאוף ומתעלה מעל לרמה הרגילה. מארק מסייה הוא אחד כזה ב-NHL. רוצים דוגמא? בסדרת הגמר נגד האיילנדרס ב-1984, כשהסדרה במצב של 1:1 והאיילנדרס הובילו בהפרש של שער, שער שוויון של מסייה החל את הקאמבק של האויילרס, והם ניצחו 1:4 את הסדרה. מסייה נבחר ל-MVP של הפלייאוף.

מסייה היה חלק מההצלחה של האוילרס במשך העשור, ולאחר הטרייד בו עבר גרצקי ללוס אנג'לס ב-1989, הוא מונה לקפטן של הקבוצה, והניף את גביע סטנלי ב-1990. בפתיחת עונת 1991-1992 מסייה עבר בטרייד לניו יורק ריינג'רס, הוא מונה לקפטן הקבוצה כשהרגע הגדול שלו היה בעונת 1993-1994. הריינג'רס, שלא זכו בגביע 54 שנה (כן, גם פה הייתה קללה), הגיעו למשחק השישי בגמר האזורי בניו ג'רזי, בפיגור 3:2 במשחקים. מסייה, שעמד בפני צבא העתונאים, אמר: "אנחנו הולכים לנצח את המשחק, ולהביא את ההכרעה חזרה לניו יורק". צריך עיגולים מפלדה להגיד דבר כזה, ובמיוחד בניו יורק (כנראה שאת הכלל הזה לא למדו בעיירה שנקראת סן אלבר, בפרובינציית אלברטה, עיירת הולדתו של מסייה).

הדווילס הובילו 0:2 בתום השליש הראשון ואח"כ 1:2, לפני שמסייה הבקיע את שלושת השערים האחרונים במשחק. הריינג'רס עלו לגמר אחרי ניצחון 1:2 בהארכה, וניצחו בגמר את וונקובר ב-7 משחקים.

בעונת 1996-97 מסייה וגרצקי התאחדו, כשגרצקי חתם כשחקן חופשי. הריינג'רס הגיעו לגמר המזרח לפני שהפסידו לפילדלפיה. אלא שמיד אחרי העונה הזו מסייה החליט לחזור לקנדה כשחתם עם וונקובר לשלוש עונות. שלוש העונות בבריטיש קולומביה לא היו מוצלחות במיוחד. פציעות וגם חיכוכים עם הקהל בונקובר הגבילו אותו ל-128 נקודות בשלוש העונות, והעובדה שהוא דרש ללבוש את המספר שהוא שיחק איתו כל הקריירה – 11, מספר שלא שוחק בוונקובר לכבודו של שחקן בשם וויין מאקי שנפטר מגידול בראשו, לא הוסיפה לו אהדה בעיר.

בתום עונת 2000 מסייה חזר חזרה לניו יורק, וזה נראה טוב בהתחלה, אך פציעות המשיכו להגביל אותו. ב-2003, נערך באדמונטון משחק ההוקי היחידי בהיסטוריה במגרש פתוח, בין האוילרס למונטריאול. לפני המשחק נערך משחק מקוצר בין וותיקי הקבוצות, והנהלת הריינג'רס הרשתה למסייה להשתתף באירוע, כשחקן הפעיל היחיד בליגה שהשתתף במשחק הוותיקים.

בתום עונת 2003 מסייה הועבר בטרייד לסן חוזה, אך הוא חתם בסוף כשחקן חופשי עם הריינג'רס, ושיחק בעונת 2003/04, כשהיה ברור שזו עשויה היתה להיות עונתו האחרונה. אחרי השביתה ב-2005, מסייה בן ה-44 הודיע בנובמבר 2005 על פרישה. ב-12 בינואר 2006, כשהריינג'רס אירחו את האוילרס, הפרישו הריינג'רס בטקס שארך 75 דקות במדיסון סקוור גארדן, את החולצה מספר 11, כשחברי הקבוצה שזכתה באליפות ב-94 היו נוכחים. ביום שלישי האחרון, כשהאוילרס ארחו את הקויוטיז, אותם מאמן גרצקי, הפרישו גם האוילרס את המספר 11 לכבודו של מסייה.

מסייה משמש כיום כשדר רדיו בקנדה, ואף התארח באולפני NBC כפרשן לאול סטארס השנה.

1,767 משחקי הליגה שבהם מסייה שיחק הם 11 פחות משיא הליגה ששייך לגורדי האו. ביחד עם משחקי פלייאוף, מסייה נטל חלק ב-1992 משחקים – שיא NHL. הוא הבקיע 694 שערים ומסר 1193 אסיסטים ל-1887 נקודות, שני לגרצקי בכל הזמנים. בפליי אוף הוא הבקיע 109 שערים, ומסר 186 אסיסטים ל-295 נקודות, שני בכל הזמנים לגרצקי גם כאן. 6 פעמים הוא זכה בגביע סטנלי (5 עם אדמונטון ופעם אחת עם הריינג'רס), פעמיים בגביע הארט (1990, ו-1992) כ-MVP של הליגה, פעמיים בגביע לסטר פירסון (1990 ו-1992), כ-MVP על פי משאל השחקנים, 4 פעמים (1982, 1983, 1990 ו-1992) בשישיה הראשונה של העונה, ועוד פעם אחת (1984) בשישיה השנייה.

מסייה שיחק 15 פעמים באולסטארס. הוא הוא השחקן היחיד בהיסטוריה של הליגה ששימש כקפטן בשתי קבוצות שזכו באליפות, וביחד עם ברט האל, הוא ה-MVP היחיד של הליגה שעוד לא נכנס להיכל התהילה (יקרה כנראה ב-2008).