שמענו ש...

מה יעשה אוהד ספורט אמריקאי כשנגמרת עליו העונה? יישב בבית וישתעמם? יילך לראות כדורסל? יתעניין בהוקי קרח או, רחמנא ליצלן, בבייסבול (המשחק הזה עם הכדור הקטן והמקל הגדול)? חס ושלום, לא היאנקים, הם ימצאו מיליון ואחת סיבות אחרות למה להמשיך ולדבר על פוטבול ללא הרף גם כשאין אף אחד על המגרש.

אז הנה שבה לה עונת הקיוקמברז ברוב טאקט וטעם, ואחרי שאיליה סיפר לכם מי פנוי ולמה, עכשיו הגיע הזמן לעשות קצת סדר בברדק הרכילויות של השחקנים הגדולים. כל מה שכתוב כאן הוא מידע מדויק וודאי שמסרו לידי מקורות יודעי דבר, או במילים אחרות – אל תאמינו לשום דבר.

מחול השמועות יוצא לדרך.

רנדי מוס הוא אחת הבעיות הגדולות בליגה המקצוענית. כל מה שאני אכתוב עכשיו נראה כאילו הוא לקוח ממאמרים ישנים על טרל אואנס, והכל נכון – מדובר בדיוק באותה חיה, רק צעירה יותר. מוס הוא כישרון על. מבחינת יכולת אישית נטו הוא כנראה הרסיבר הכי מוכשר ב-NFL, אבל הראש, אוי הראש.

רנדי מוס הוא מטומטם, פשוט וקל. כבר בצעירותו היה אפשר לראות את הצרות מתקרבות כמו ענני גשם באופק. מוס רצה ללמוד במכללת נוטר דם אבל הסתבך בקטטה קשה לקראת סיום התיכון ואשפז שחקן אחר, מה שגרם לאירים לוותר על שירותיו. הוא הועבר למכללה הקטנה מרשל, שרק בעונתו האחרונה בה עברה לשחק באחת החטיבות המובילות של פוטבול המכללות.

אז, לצידו של קווטרבק צעיר בשם צ'אד פנינגטון, הוא נתן עונה מדהימה, זכה בפרס הרסיבר הטוב ביותר והיה מועמד לתואר ההייזמן. ועדיין, הוא נבחר רק במקום ה-21 בדראפט, על ידי מינסוטה. כולם העריצו את הכישרון של רנדי, וכולם התמלאו חששות. אבל במינסוטה דני גרין האמין שהוא יוכל לחנך אותו, עם כריס קרטר כמנטור, וקארטר, שחקן עצום ובנאדם ענק, עשה למוס בית ספר. ביחד הם היו צמד הרסיברים הטובים של 1998, רנדל קאנינגהם הגדול ריכז את ההתקפה ולויקינגים היה את משחק האוויר הטוב בליגה ומאזן נפלא של 1:15, ריצה מדהימה שנקטעה בגמר ה-NFC על ידי הפאלקונס המפתיעים. מוס סיים את עונת הרוקי שלו עם 1,317 יארד ו-17 טאצ'דאונים (שיא לרוקי).

אבל מוס מביא עימו גם הרבה בעיות, על ומחוץ למגרש. קטטות, עימותים עם שופטים (פעם הוא השפריץ על שופט-קו מים מבקבוקון לחיץ), הצקות לקהל, הערות חסרות טאקט, הבעת חוסר כבוד לכל הסובב אותו וסכסוכים בחדרי ההלבשה עם שחקנים אחרים.

גרין ביי חייבים רסיבר חזק. על מנת לגרום להחלטתו של ברט פארב להישאר לעוד שנה בקבוצה להראות כמו החלטה טובה, הפאקרס חייבים להביא מישהו שיצליח לתפוס את הכדורים של פארב, שהם כבר מזמן לא מדויקים והרבה יותר מדי חזקים ואם יש מישהו בליגה שיכול לעשות את זה, מוס יכול. במשחק פלייאוף ב-2002 מוס תפס כדור לטאצ'דאון. אחר הוא פנה אל היציע של גרין ביי, הפנה את ישבנו אל הקהל, חיקה תנועת הסרת מכנסיו והעניק ריקוד ירח סיבובי לקהל. בגרין ביי יסלחו לו על הכל אם יעזור לקבוצה להגיע לפלייאוף ולפארב לגמור בגאווה. זו נראית כמו הדאגה העיקרית בוויסקונסין כרגע.

האם זה טוב לאוקלנד? לא ברור. הריידרס רוצים להפטר ממוס וגרין ביי הציעו את ארון רוג'רס, הקווטרבק המחליף, תמורת מוס. הבהלה הגדולה ביותר של הריידרס היא קווטרבק. ארון ברוקס המזעזע סולק ואנדרו וולטר... עזבו, אני מעדיף לא לדבר על זה. אוקלנד צריכים או בחירות דראפט או קוורטרבק שכבר הוכיח את עצמו ורוג'רס אינו כזה.

בשביל מוס זהו טרייד טוב. למעשה, מאז קאנינגהם הוא לא שיחק עם אף קוורטרבק שיכול לנצל את כישוריו באמת, וזה כולל את ג'ף ג'ורג' ואת קולפפר, בשנים שהוא היה נראה קצת כמו קוורטרבק. השילוב בינו לפארב יכול להיות, בעולם אופטימי, אידיאלי. מי שרוצה להיזכר עד כמה מוכשר מוס ומעוניין לחזור אל תמונות ריקוד הישבן, הכל בקליפ הנפלא הבא, לצלילי I'm a loser baby.

כבר אמרנו דנטה קולפפר? מיאמי באמת האמינו שקולפפר יהיה התקווה הגדולה של הדולפינים אבל הוא לא. אם חוזרים אל אותם ימים מאושרים במינסוטה, קולפפר היה נראה כמו קוורטרבק מצוין בחלקים גדולים, כשלא היה מאבד את הכדור, כמובן, והשילוב בינו לבין מוס ידידנו היה מרענן ונפלא. אבל כל זה הסתיים, קולפפר לא הצליח להפסיק את הפימבולים ואת איבודי הכדור. הוא איבד את אמון המערכת בו וסכסוכים רבים עם ההנהלה, ביחד עם ברך שהחלה עושה בעיות, הביאו את שני הגורמים להיפרד לפני שנה. קולפפר הלך למיאמי, שם פתח 4 משחקים, הפסיד שלושה מהם וירד לספסל, מפנה מקום לג'ואי הרינגטון, שהגיע באותה השנה מדטרויט. הרינגטון היה סביר וקולפפר נשאר מחליף, עד לניתוח הברך שעבר לקראת סיומה של העונה.

הרינגטון, בינתיים, כנראה שעומד לחפש עבודה אחרת. למרות שהיה סביר וסיים את העונה עם מאזן של 6:5 הוא לא הרשים וקם קמרון, המאמן החדש, רוצה מישהו שיש לו אמון בו. גרין הוא אופציה נהדרת. גרין כבר לא ילד, זה נכון, ואחרי 13 שנות ליגה מרובות פציעות וחבלות וזעזוע המוח הקשה שעבר בעונה שעברה, הוא לא הבטחה ודאית אבל כוחו עדיין במותניו והוא רחוק מלהיות ברט פארב. גרין וקמרון מכירים היטב, אחרי שלוש עונות משותפות בוושינגטון, בין 1995-1998 וקמרון ידוע כמאמין גדול ביכולות ניהול ההתקפה וקבלת ההחלטות של טרנט.

בקנזס סיטי התרשמו מאוד השנה מדיימון היוארד, שהחליף את גרין כשזה היה פצוע, והחתימו אותו לשלוש שנים. ההחלטה כרגע תלויה בהרם אדוארדס והצ'יפס, אם הם מחליטים לוותר על שירותיו של גרין או להחתימו לשנה נוספת. אם הם יוותרו מיאמי יעוטו על הטרף כמו דולפין רעב על טונה פצועה.

השחקן הכי חם בשוק ההעברות השנה, כמה לא צפוי, הוא ג'ף גארסיה, הג'ינג'י המשוגע. גארסיה, שכבר מזמן עבר את שיאו והפך לשחקן נודד שלא מחזיק יותר משנה או שנתיים באף ארגון ואף אחד לא חושב עליו כעל קוורטרבק פותח, הוא התגלית הגדולה של עונת 2006. מוזר.

ההיסטוריה של גארסיה מאוד מכובדת. בסן פרנסיסקו הוא נכנס לנעלי הענק של סטיב יאנג, פתח 4 עונות, נבחר לשלושה פרו-בולים רצופים והנהיג התקפת חוף מערבי מצוינת עם טרל אואנס וג'יי ג'יי סטוקס. חיתוכו מהקבוצה בסיום שנת 2003, כדי לפנות מקום בתקרת השכר ולחפש קוורטרבק צעיר שיוביל את הקבוצה קדימה, אחד שעדיין לא הגיע למפרץ, ואחרי ריבים וסכסוכים לא מעטים עם אחד טרל אואנס, שאמר שלגארסיה אין יד חזקה מספיק כדי להיות קוורטרבק טוב בליגה. שנה אחר כך, כשגארסיה כבר שיחק בקליבלנד, אואנס פתח עליו את פיו שוב וטען שהוא הומוסקסואל. "אם זה נראה כמו עכבר ומריח כמו עכבר, כנראה שזה עכבר", הפליא אואנס בשנינות וגארסיה הכחיש.

עונת הנדידה החלה. עונה אחת איומה בקליבלנד הסתיימה. ב-2005 גארסיה חתם בדטרויט תחת מאמנו בסן פרנסיסקו, סטיב מריוצ'י. הוא פתח חלק מהעונה אך לא כיכב וג'ואי הרינגטון מיודענו שב להרכב הפותח. בשנה שעברה הוא חתם במדי פילי. כשמקנאב נפצע גארסיה החליף אותו, לקול טרוניות הקהל, שלא האמין בשחקן המזדקן ובאופי המתנשא שלו. האוהדים רצו את איי ג'יי פילי על המגרש אבל אנדי ריד נתן את המושכות לגארסיה וזה התנהג כאילו הקהל כלל לא שם. הוא עלה למשחקים ונתן תצוגות מלהיבות ואוהדי פילי חזרו בהם והחלו להאמין בג'ינג'י. הוא הוביל את הקבוצה למאזן של 2:6 והופעה בפלייאוף. במשחק הוויילד קארד הקבוצה ניצחה את הג'איינטס 20:23, גארסיה היה סביר פלוס עם 153 יארד וטאצ'דאון.

לא מעט פעמים ראינו קוורטרבקים שמצליחים להגיח בגיל מבוגר, כשאין להם יותר מה להוכיח לאף אחד. הם כבר מנוסים, ראו הרבה וחטפו לא מעט מכות ויכולים להנהיג קבוצה טובה לעונה אחת או שתיים ראויות. ראינו את זה מקאנינגהם במינסוטה, ראינו את זה מצ'נדלר באטלנטה, ומפלוטי בבפאלו ולא חסרות דוגמאות נוספות. גארסיה, למרות גילו המבוגר, נייד מאוד, היד עדיין מתפקדת וקבלת ההחלטות טובה בהרבה משהיתה פעם.

הקבוצה המדוברת ביותר במרדף אחרי הג'ינג'י היא שיקגו. כן, כנראה לאבי הפנים את הרעיון שרקסי הוא אכן לא משהו. בשיקגו לא צריך לבנות קבוצה, הקבוצה כבר כמעט מוכנה ולכן גארסיה יכול להיות שילוב מצוין בשביל הדובים. רסיברים טובים יש, משחק ריצה מצוין יש, עכשיו רק צריך מישהו שימסור את הכדור וינהל את ההתקפה. הוא יכול לעשות את זה. קבוצה אחרת שנמצאת עמוק במרדף היא מינסוטה, שחתכה את בראד ג'ונסון, אבל חושבת גם על דייוויד קאר מטקסס.