משלושה ייצא אחד?

כולנו יודעים שמשהו לא טוב עובר על ברצלונה. הפציעות, השובע, הריבים המתוקשרים, הכושר הבעייתי של חלק מהשחקנים, הליגה המפרכת - כל אלו הובילו לכך שבאמצעי תקשורת מסוימים, בעיקר באלו ממדריד, מדווחים כי המשולש המוצלח כל כך של רונאלדיניו-סמואל אטו-פרנק רייקארד עתיד לאבד אחת מצלעותיו בקיץ הקרוב.

הרבה דברים יכולים לקרות עד חודש מאי, אבל ההפסד הביתי הכואב 2:1 לליברפול בשמינית גמר ליגת האלופות, והתחרות הקשה בלה ליגה יקשו על שיפור ההרגשה עד הקיץ, וייתכן שגם אליפות שלישית ברציפות של הדרים טים II לא תאחה את הקרעים שנתגלעו לאחרונה.

אז אם נצא מנקודות הנחה שמישהו באמת צריך ללכת, מה התסריט הטוב ביותר עבור הבלאוגראנה? האם היא יכולה להרשות לעצמה לאבד את השחקן הטוב בעולם? מה תעשה ללא הקילר אינסטינקט של אטו? האם תסתדר בלי הנוכחות המרגיעה של רייקארד?

נתחיל מהסוף - רונאלדיניו הוא השחקן הטוב בעולם, והאחראי העיקרי לכך שהקטאלנים עדיין במקום הראשון בספרד, כשהוא צועד (יחד עם פרדי קאנוטה) בראש טבלת מלך השערים, עם 16 כיבושים. אחרי שלאו מסי ואטו נפצעו, הוא נשא את הכחולים-אדומים על גבו והביא אותם להיכן שהם עכשיו, כלומר לראש הטבלה.

מצד שני, ביום רביעי נגד ליברפול ראינו את הצד השני של המטבע הברזילאי - קריסה תחת לחץ, בכיינות, צלילות, מנהיגות בעייתית, וחוסר נכונות/ או יכולת לתפוס את המושכות במאני טיים האמיתי. רונאלדיניו מצפה יותר מדי פעמים מהשופט שיציל אותו מהצרות אליהן הוא נכנס בכדרורי יתר, וגם מרבה להפנות מבטים מאשימים לחברים אחרי איבודי כדור או החטאות - עוד בעיה במשחקו.

מתעורר העונה החשש שהדומיננטיות המוחלטת של רונאלדיניו מתחילה להיות דומה לזו של ברזילאי אחר - ריבאלדו, בעידן פוסט לואי ואן חאאל. כזכור, המאמן ההולנדי הציב את ריבאלדו, למגינת לבו, באגף שמאל, מה שזיכה את המועדון בשתי אליפויות רצופות, ואת הברזילאי בתואר שחקן השנה בעולם. אחרי שוואן חאאל עזב ריבאלדו עבר לאמצע והמשיך לתת את התפוקה שלו, אבל הקבוצה הפכה תלויה בו לחלוטין, וזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לשש השנים הרזות בקטלוניה.

כמו כן, סביב הקוסם מפורטו אלגרה מתרוצצות אינספור שמועות על מעבר לצ'לסי או למילאן, כשסוכנו-אחיו רוברטו דה אסיס מושך לכיוון הסן סירו. לפני שנחת בקמפ נואו הוא היה קרוב לסיכום בסנטיאגו ברנבאו. גם הקשר הגורדי בינו לבין נייקי מבשר כי הוא בכל זאת שכיר חרב, ולא בטוח שאפשר לסמוך על המחויבות שלו למועדון לשנים רבות, מכיוון שהוא עלול לבקש לעזוב בכל רגע מסיבות שהן לאו דווקא מקצועיות.

מדובר בשחקן שהוא מוצר שיווקי של תאגיד ענק שרגיל להתערב בהחלטות של הספורטאים אותם הוא מייצג. לברון ג'יימס, לדוגמה, אמר בתחילת הקריירה שלו, עוד לפני שלימדו אותו מה הקהל רוצה לשמוע, שרק אם ישיג הצלחה גדולה בקליבלנד אז המחויבות שלו לקבוצה ולנייקי, תאגיד אותו כינה "משפחה", תתחלק 50-50. אחרת נייקי תהיה מבחינתו נומרו אונו.

זה הסבר אחד אפשרי לתשובה של אטו לטענות של הבריזלאי כי הוא איננו חושב קודם כל על הקבוצה: "מי שאומר את זה עלי, הוא זה שצריך לחשוב קודם כל על הקבוצה".

למרות הבעיות בחוד, בליגה הספרדית קצב הכיבושים של אלופת אירופה דומה לזה של העונה שעברה (2 למשחק, לעומת 2.1 אשתקד), אבל רק עיוורים לא ישימו לב שנפער חור גדול בעמדת החלוץ. וגם מול ליברפול ראינו את החשיבות של אטו לקבוצה. חאבייר סביולה הוא חלוץ נחמד, אבל מועדון בסדר גודל של ברצלונה לא יכול לסמוך על אחוז ניצול המצבים של הארנבון, כפי שראינו ביום רביעי; ועל איידור גודיונסן הבינוני בטח ובטח שלא כדאי לסמוך. האיסלנדי אמור להיות האיש למשימות מיוחדות, זה שנכנס כדי לשנות את המשחק עם המסה שלו. יותר מזה הוא לא יכול לתת.

בקישור, לעומת זאת, הבלאוגראנה משופעים בשחקנים מוכשרים שבונים התקפות ומייצרים מצבים - בעיקר דקו, צ'אבי, אנדרס אינייסטה ולאו מסי. הילד, כמו ילדים רבים לפניו, עדיין לא מצליח לשמור על יציבות, ומציג לראווה את יכולותיו המופלאות בצורה לא עקבית, כשלעיתים הוא אף צץ ונעלם תוך כדי המשחק עצמו. אולם על הכשרון שלו אין עוררין. הוא יהיה גדול, ויוכל לתפוס את מקומו של רונאלדיניו בקישור בעוד שנה או שנתיים. מה גם שיש לו תכונות שלברזילאי כבר לא יהיו לעולם - הוא משחק יותר לעומק, הוא חד יותר, קשוח יותר, ונראה מתאים יותר לרגעים הגדולים. מה שבטוח הוא שהקישור המופלא שמסביבו יכול לסייע לנסיך להפוך בעוד שנים רבות לא רבות למלך של הכדורגל העולמי.

בחוד, לעומת זאת, אין לאטו מחליף. הוא סקורר בן סקורר, וקשה לחשוב על חלוץ שמתאים יותר לקונספט שנבנה בבארסה, עם המהירות הבלתי רגילה שלה, קור הרוח מול השער, המלחמה והקבוצתיות. מה הסיכויים של המנהל הטכני צ'יקי בגיריסטיין לשכנע את אחת מענקיות היבשת לשחרר את אחד החלוצים הגדולים כדי להחליפו?

למרות כל הרעש והצלצולים שהגיעו מספרד (ומקטלוניה) בשבועות האחרונים בנוגע לאופי הבעייתי שלו, העבר מוכיח שלהסתדר עם הקמרוני אינה משימה בלתי אפשרית. הוא מחפש כבוד והכרה ביכולותיו, ואם שומרים אותו על אש קטנה הקנאה שיוצאת ממנו דומה יותר לקנאת סופרים מאשר לאגו מנופח שמפורר קבוצות מבפנים. רוצה לומר, זו תכונה שדוחפת אותו להשתפר ולעשות יותר. כשהכעס של רייקארד על ההערות של אטו יישכח, הוא בדיוק האיש שיידע לדבר על לבו של הקמרוני ולהחזירו לתלם. הוא כבר עשה זאת בעבר.

ובכלל, להבדיל מרונאלדיניו, לא היה ספק שמלך האריות רוצה לנחות בקמפ נואו - בין היתר בגלל הטינה שלו כלפי הקבוצה שהביאה אותו לספרד, ריאל מדריד - והמחויבות שלו למועדון לא עמדה בספק עד עתה. כדאי לזכור שהשורות האלה נכתבות מת"א ולא מברצלונה, והמידע לא מתבסס על שיחות אישיות אלא על קריאת עיתוני העיר ומצפייה במשחקים, אבל אין באמת סיבה שרייקארד לא יוכל לרתום את אטו בחזרה לקבוצה. עליו לא תקראו שמועות שהוא מעוניין לעבור לקבוצה כזו או אחרת, פשוט כי הוא נמצא בדיוק במקום המתאים לו. והתגובות שלו במהלך ההפסד לליברפול מוכיחות זאת.

את זה שיש לבארסה כמויות כשרון נדירות כולם יודעים, אבל כל מי שעיניו בראשו מכיר ומוקיר את התרומה של רייקארד להצלחה בשתי העונות האחרונות. מי שהספיק לשכוח יכול לבדוק את עונת 2003/4, הראשונה שלו במועדון, שהחלה בשיטוט בתחתית ובשמועות על פיטורים, המשיכה בריצה מטורפת במעלה הטבלה, והסתיימה במקום השני רק כי ההתאחדות הספרדית, ברוב חוצפתה, סירבה להאריך את העונה בעוד כמה מחזורים. סוף העונה היה הדבר היחידי שמנע אז מבארסה את האליפות בה זכתה ולנסיה.

הגדולה של המאמן ההולנדי היא יכולתו לגבש את השחקנים, ולגרום להם להאמין בעצמם ובו, מה שבא לידי ביטוי בהתעלות ברגעי השיא של העונה שעברה, ובהצהרות של שחקנים רבים שהם רוצים לראות אותו נשאר במועדון גם אחרי הקיץ הקרוב, בו יוכל להשתחרר מחוזהו. אם זה יקרה, הכיוון האפשרי לפי השמועות הוא חזרה לאקסית ממילאנו.

אבל רייקארד הוא הרבה יותר משייע מתוחכם. הוא גם טקטיקן בחסד, שהוריד על ברכיהם מאמנים גדולים כמו ז'וזה מוריניו, קרלו אנצ'לוטי וארסן ונגר, כשהאחרון לא הצליח להגיב לשינוי שהביאו אינייסטה והנריק לארסון בגמר בפריז. גם עתה יש כשרון בברצלונה, אבל אין מי שיכול ללכד אותו בצורה מוצלחת יותר מהמאמן הנוכחי.

כשפגשתי את במאי הסרט התיעודי "סודות ברצלונה" הוא אמר שניכר שהכוח השחית את הנשיא ז'ואן לפורטה. לפורטה, כידוע, לא ממש מסתדר עם רייקארד. בפינה מחכה לו סגן הנשיא לשעבר סנדרו רוסל, איש נייקי שהביא את רונאלדיניו, ודרש את פיטוריו של רייקארד בימים הקשים של 2003/4, מה שבסופו של דבר הוביל לעזיבתו שלו. אם כל הנוגעים בדבר יצליחו לשים לרגע בצד את הפוליטיקה הפנימית, אותה פוליטיקה שחיבלה במועדון אינספור פעמים בעבר (ע"ע הנשיאים נונייז וגספארט), הם יבינו שרייקארד הוא החוליה החשובה ביותר בפאזל. בעיקר כי איתו שני הכוכבים הגדולים, רונאלינדיו ואטו, יכולים להישאר ולגור תחת עקרונות החירות, השוויון והאחווה.

אבל כרגע מסתמן שאחד מהשלושה חייב לעזוב. אם לפורטה יואיל בטובו להחזיר לי טלפון ולשאול את דעתי (המזכירה טוענת שהוא עסוק במיוחד), אני אמליץ שמי שיעזוב יהיה דווקא השחקן הטוב מבין השניים, שהוא במקרה גם השחקן הטוב בעולם. אולי בלעדיו, ועם צ'אבי, אינייסטה, דקו ומסי מבוגר וטוב יותר, הקבוצה תהיה מאוזנת יותר. אולי.