פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סיפורים מהקמפוס: עין הנמר

        הממפיס טייגרס שולטים ביד רמה בחטיבה שלהם, אבל האם יש להם מספיק תחמושת כדי להתמודד על התואר החשוב באמת בסיום העונה?

        בלדה לנשאר בקיבוץ

        אחרי ההפסד של פלורידה לואנדרבילט בשבוע שעבר, הפכה ממפיס לקבוצה בעלת רצף הניצחונות הנוכחי הארוך ביותר במכללות. כן, זו לא טעות. אותה ממפיס שבימים עברו היתה מגיעה לטורניר במרץ עם הלשון בחוץ, אם בכלל היתה מגיעה. אותה ממפיס שתמיד היתה מוצאת את עצמה שנייה או שלישית ליריבות החטיבתיות העדיפות ממנה. אבל כל זה היה בשנים בהן החטיבה בה היא משחקת, קונפרנס USA, נחשבה לחטיבה מכובדת עם יריבויות ראויות לשמן. הרבה מים עברו במיסיסיפי מאז, הרבה קבוצות עזבו ובאו, והטייגרס נותרו כמעט לבדם בראש החטיבה.

        ממפיס מזכירה לי את אותו בן קיבוץ שנשאר אחרון אחרי שכולם עזבו את המשק. אתם יודעים איך זה, כולם משתחררים מהצבא, עובדים קצת בפלחה ובגד"ש, מתחרים על לב הבנות ועושים חיים משוגעים, אבל עם השנים החבורה מתפרקת. כמה חבר'ה עוברים לעיר הגדולה, אחד או שניים עוזבים לחו"ל, עוד איזה אחד פוגש בחורה ועובר בעקבותיה לקיבוץ בצפון. אבל תמיד יש אחד שנשאר מאחור. אז נכון, הוא הופך להיות החבר הכי חשוב בעבודות השדה, נבחר למיליון ועדות וסביר להניח שיום אחד הוא אפילו יהיה המזכיר, אבל הוא נותר לבדו. אמנם בצמרת, אבל לבדו.

        ה"חבר'ה" של ממפיס עזבו את את ה"קיבוץ" של קונפרנס USA לפני שנתיים. הכל התחיל כשה-ACC, החטיבה העשירה והחשובה ביותר ביבשת, ביקשה להתרחב וגייסה לשורותיה את בוסטון קולג', וירג'ינה טק ומיאמי. קברניטי חטיבת הביג איסט, אליה היו שייכות השלוש עד אז, חיפו על עזיבתן עם צירופן של לואיוויל, סינסינטי ומרקט, שלוש יריבותיה הגדולות של ממפיס לחטיבה. דה-פול ודרום פלורידה הצטרפו אליהן במזרח הגדול, שארלוט וסיינט לואיס ערקו לחטיבת האטלנטיק 10, ואחרי שגם TCU וארמי נטשו נותרה קונפרנס USA ללא תשע מחברותיה. הרכש שהגיע במקום העוזבות – מרשל, רייס, טולסה, UTEP, SMU, וסנטרל פלורידה – לא היה מרשים במיוחד, וממפיס מצאה את עצמה נאבקת ללא הרבה קושי עם מכללות צנועות וצנומות על הבכורה בחטיבה.

        הקסם של קאליפרי

        האחראי הראשי לשליטה של הטייגרס בקונפרנס USA הוא המאמן ג'ון קאליפרי. קאליפרי התחיל את קריירת האימון שלו כעוזר מאמן בקנזס (כן, גם הוא, כמו כמעט כל מאמן גדול במכללות העביר תקופה בקמפוס בלורנס) תחת לארי בראון, בילה מספר שנים כעוזר מאמן בפיטסבורג וקיבל את משרת האימון הראשונה שלו במסצ'וסטס. אחרי 9 שנים מוצלחות שכללו הופעה בפיינל פור ב-96' ובחירה למאמן השנה, הוא עבר ל-NBA, שם העביר שלוש שנים כמאמן ראשי בניו ג'רזי, לפני שחזר לעונה אחת לשמש כעוזרו של לארי בראון, הפעם בפילדלפיה. בתום הקדנציה הלא מזהירה במקצוענים שב קאליפרי לחיקו החמים של עולם הקולג'ים, כשקיבל את משרת האימון בממפיס.

        תחת קאליפרי עברה ממפיס שינוי מדהים. בשש השנים שלו בקבוצה הוא הצליח לגייס למכללה שחקנים שלא היו מוכנים לחשוב עליה בעבר, להביא את הקבוצה לאליפות NIT אחת והופעה בעלית 8 בעונה שעברה, שהיתה אחת הטובות בהיסטוריה של הטייגרס, שנייה רק להופעה ההיסטורית בגמר נגד UCLA, אי שם בשנת 73'. הם סיימו את העונה עם מאזן נפלא של 33 ניצחונות וארבעה הפסדים בלבד, שהיה המאזן הטוב ביותר במכללות (ביחד עם דיוק), וכאמור סיפקו ריצה נאה גם בטורניר ה-NCAA, עד שנעצרו על ידי לא אחרת מאשר UCLA. איך שגלגל מסתובב לו. בנוסף להצלחות על הפרקט, הצליח קואץ' קאל לחולל מהפיכה גם בהישגים הלימודיים של חניכיו. אחרי שב-99', השנה שלפני הגעתו לממפיס, לא סיים אף אחד משחקני ההרכב של הטייגרס את לימודיו עם תואר אקדמי, בשנה החולפת החזיקו תשעה מתוך 13 שחקני הסגל של המכללה בדיפלומה החמקמקה.

        בקיץ האחרון איבדה ממפיס את שלושת הכוכבים הגדולים שלה – רודני קארני, שון וויליאמס ודריוס וושינגטון ג'וניור. השניים הראשונים נקטפו באמצע הסיבוב הראשון של הדראפט (קארני במקום ה-16 לפילדלפיה ו-וויליאמס במקום ה-17 לאינדיאנה), בעוד שוושינגטון לא נבחר כלל, והפך לעוד קורבן בשורה ארוכה של כוכבי מכללות שכל מיני מומחים גדולים חוזים להם בחירה איפשהו בסיבוב השני ומפתים אותם לעזוב מוקדם את הקולג', ונשארים זרוקים באוויר ללא כיוון בקריירה הצעירה שלהם. כיום וושינגטון משחק בפאוק סלוניקי.

        הגישה הנפוצה לשנה שאחרי עזיבה מסיבית של שחקנים משמעותיים, לפיה הפסדים מתקבלים בהבנה כיוון שמדובר ב"עונת בנייה", לא קיימת את קאליפרי. אצלו כל עונה נראית כמו עונת אליפות. לא סתם הוא מחזיק באחוז הניצחונות החמישי בטיבו בהיסטוריה למאמן ב-12 העונות הראשונות שלו. אצל קואץ' קאל אין חוכמות. ממפיס מחזיקה כאמור ברצף הניצחונות הארוך ביבשת. היא מנצחת בהפרש ממוצע של 18 נקודות למשחק (מקום רביעי באמריקה), וההגנה שלה מחזיקה את היריבות על 37.8 נקודות למשחק בלבד. מספרים מדהימים ללא ספק, אבל כשמסתכלים על היריבות מולן היא עשתה זאת, ההישג מתגמד. הניצחונות היחידים של ממפיס על קבוצות מדורגות היו נגד קנטאקי ואריזונה, שתיהן כבר מחוץ לדירוג היום. בקונפרנס USA אין לה יריבה ראויה אחת לרפואה.

        אז אמנם הקבוצה נמצאת בעיצומו של רצף ניצחונות מרשים, והיא מדורגת במקום השביעי באומה בשני הדירוגים המובילים, אבל השאלה שתישאל לקראת ההגעה לטורניר תהיה עד כמה חזקים הטייגרס באמת. התשובה בטורניר בשנה שעברה היתה ברורה מאוד. המכללות אותן ניצחה ממפיס בדרכה לרבע הגמר היו אוראל רוברטס, באקנל ובראדלי. לא אגוזים קשים מידי לפיצוח, כך שלמעשה UCLA היתה היריבה הראויה הראשונה אותה פגשו בכל מרץ. הדמיון לעונה הנוכחית הוא ברור ומובהק. אז בלי שלושת הכוכבים ועם בבון ענק שמתחיל להתיישב על הגב, בואו נבדוק מי אמור להוביל אותה להישג גדול יותר השנה.

        נמרים אחד אחד

        הכוכב של המכללה וקלע הנקודות העיקרי שלה הוא כריס דאגלס-רוברטס (סופמור, גארד, 1.98). דאגלס-רוברטס הוא קלע בחסד, שמעמיד ממוצעים של 15.1 נקודות למשחק ב-53 אחוזים מהשדה, ומשלב יכולת חדירה מצוינת לסל עם יד סבירה מחוץ לקשת. כשסיים את לימודיו בתיכון הוא היה מבוקש מאוד גם על ידי אריזונה, קנזס ואוהיו סטייט, אבל היום הוא מרגיש שההחלטה לבחור בממפיס היתה נכונה. הבעיה העיקרית של דאגלס-רוברטס היא שפת הגוף שלו. למרות איכויות המשחק שלו, הוא תמיד נראה מעט חסר תשוקה, ידיו מתנדנדות מצידי גופו, צעדיו עייפים וראשו נוטה כלפי מטה. קאליפרי הבין במהרה שדאגלס-רוברטס הוא אולי כוכב אבל לא מנהיג, ואת הפתרון לבעיה הוא מצא בדמותו של נמר אחר – ג'ואי דורסי.

        דורסי (ג'וניור, פורוורד, 2.07) לא קולע הרבה נקודות (8.5 למשחק) אבל הוא מדורג במקום ה-11 באמריקה בריבאונדים (9.9 למשחק), 18 בחסימות (2.5 למשחק) ו-17 באחוזי קליעה (63%), והוא ללא ספק המנהיג הרוחני האמיתי של הקבוצה. קאליפרי כבר אמר שהוא שחקן השנה שלו. "כרגע ג'ואי מבצע את התפקיד שלו בקבוצה יותר משכל אחד אחר מבצע את שלו. האם הוא השחקן הטוב ביותר שלנו? אני לא יודע, אבל אני כן יודע שיש לו תפקיד בקבוצה הזאת: ריבאונדים, חסימות, הטבעות ונוכחות פיזית. הוא עושה את העבודה שלו יותר טוב מכל אחד אחר".

        השחקן הוותיק בקבוצה הוא ג'רמי האנט (סיניור, גארד, 1.95), שבונה לעצמו שם לקראת עזיבת המכללה בקיץ. הממוצעים שלו בשלוש שנותיו הראשונות בקבוצה היו 9.2 נקודות, 27% משלוש ו-35% מהשדה בלבד, אך השנה הוא משחק ברמה אחרת לחלוטין, ורושם 14 נקודות למשחק, 41% משלוש ו-45% מהשדה, תוך שהוא מבסס את עצמי כקלע החוץ הדומיננטי של הטייגרס. האנט כבר יודע שהרבה מהלחץ לקראת סיום העונה ייפול על הכתפיים שלו. רוברט דוז'ייר (סופמור, פורוורד, 2.08) משלים את דורסי כצמד תאומים מאסיבי בתוך הצבע, ותורם 10.7 נקודות ו-5.7 ריבאונדים למשחק. קאליפרי ידוע כמאמן חובב ספסל שבונה קבוצות עמוקות ללא סוף, וגם השנה הוא משתף 9 שחקנים ביותר מ-13 דקות למשחק, 8 מהם מעל 20 דקות לערב, מה שנותן לממפיס את אחת הרוטציות הארוכות במכללות.

        בנוסף לאופטימיות בנוגע לסיכוייהם בעונה הנוכחית, לוטשים אוהדי הטייגרס עיניים לעבר העונה הבאה, בה יפקוד את ספסלי האוניברסיטה אחד התיכוניסטים המדוברים ביותר ביבשת – דרק רוז. רוז, רכז תיכון סימון משיקגו, נחשב לאחד מחמשת השחקנים המובילים במחזור שלו, ביחד עם או ג'יי מאיו (שבחר ב-USC), אריק גורדון (אינדיאנה), קווין לאב (UCLA) וקייל סינגלר (דיוק), כל אחד מהם היה מועמד ודאי לבחירת לוטרי אלמלא החוק החדש של ה-NBA האוסר על כניסת תיכוניסטים לדראפט. רוז הוא רכז מוכשר מאין כמוהו, ולמרות הרצון העז להביא אותו לממפיס, במכללה היו לא מעט דילמות אם שווה בכלל להביא שחקן שמצהיר מראש שהוא מגיע רק לשנה אחת. קאליפרי עצמו לא היסס כלל. הוא מוכן להסתפק בקדנציה מקוצרת של רוז בקמפוס, תמורת הסיכוי שהילד גדוש הפוטנציאל יביא אותו למקום אותו הביא כרמלו אנתוני את ג'ים בייהם בסירקיוז לפני ארבע שנים.

        מחר בלילה (בין חמישי לשישי) נקבל הזדמנות לראות בשידור ישיר את דורסי והצוות נגד היריבה לחטיבה, רייס (ESPN, 2:00). למרות שעל פניו המשחק צפוי להיות קליל עבור ממפיס, שניצחה את הינשופים ב-27 ההתמודדויות האחרונות ביניהן (הרצף השלישי באורכו במכללות), לרייס, בראשות הסקורר הנפלא מוריס אולמונד (שמנפק ממוצע עצום של 27.2 נקודות למשחק), יש מה להציע והם ינסו לתת לטייגרס פייט הולם.