כך ננצח את אנגליה

הנטייה העיתונאית הבסיסית לבקר שחקנים יחידים, פוסחת לרוב על המסגרת הכללית והאווירה שמסביבם. אפשר למצוא מסגרת דיון דומה גם בתולדות הפילוסופיה, באופן שבו ההודים והמזרחים ניתחו את המציאות כזרימה והדדיות בין גופים שקשורים ומשפיעים אחד על השני, לעומת ההתבוננות המערבית, שהעניקה לעתים מהויות וישויות נפרדות לאובייקטים חיצוניים. עם הזמן, הרעיונות ההודים תרמו להתפתחות ההגות האירופית (ניטשה, ויטגנשטיין), עם צורת הסתכלות שיכולה אפילו לעזור לנו להבין את המצוקה של הליגה שלנו היום.

כן, כן, תחשבו על זה שנייה: האם ניתן לבוא בטענות לבוקולי, מבלי לקחת בחשבון את הנסיגה ביכולת של קולאוטי ודירסאו? או יותר חשוב: האם נכון לבכות על איכות הליגה, מבלי לקחת בחשבון את הלחץ שמפעילים בעלי הקבוצות והתקשורת על המאמנים, הרכילות המתפשטת לכל פינה, העסקנות הפורחת ועולה, המתקנים הירודים, החובבנות שבטיפוח הנוער ושאר השלשלאות שכובלות את הענף? לא, לא, לא ולא.

הוכחה חותכת לכך ניתן למצוא ביכולת של איציק קורנפיין העונה, שמסתתרת שלא בצדק תחת הצל הענק של טברטקו קאלה, למרות ששניהם ספגו מספר זהה של שערים. מאז עונות האליפות של בית"ר, מרבית הפרשנים (כולל הנודניק ההוא מוואלה! ספורט) אהבו לנתח את היכולת הירודה של קורנפיין באופן מנותק מהמכולת שניהל פניג'ל וממשחק ההגנה שעיצב אוחנה. סטיגמה מטופשת על שוער שלקח שתי אליפויות, שהפכה עם הזמן לכתם וכמעט הנחיתה בקיץ את ניר דוידוביץ' בירושלים. אלא שאחרי שיוסי מזרחי ביצר את ההגנה של בית"ר ושחקנים ברמה זהה לזאת בשנות התשעים הגיעו לטדי, התברר שקורנפיין הוא עדיין שוער שעשוי מחומרים של אלוף. שוער שמביא נקודות, ללא ספק הטוב ביותר בארץ באחד על אחד.

ההודים ודאי היו אומרים על כך שאין שוער טוב בלי הגנה טובה, ואין הגנה טובה בלי שוער טוב. אבל זה לא הכל. בנוסף ליכולת היציבה, המנהיגות השקטה – תגידו אפילו החנונית - של קורנפיין, עוזרת לבית"ר כדי לצלוח את השבועות הפסיכופטיים שהיא חווה ולסיים אותם עם ניצחון. במצב של הליגה שלנו, זה שווה אליפות.

שבעת המחזורים האחרונים, בהם מ.ס אשדוד לא הצליחה לנצח, מעידים על בעיה עמוקה יותר מאשר סתם משבר זמני. יש שיאמרו שזה בסך הכל הנגאובר מהמחמאות שהמיזם הבן זקני קיבל עת הגיע לפסגה, אבל ייתכן מאוד שהוא מצביע על האופק המקצועי שיש לשחקני הבית של אשדוד להציע למועדון, בשלב הזה של התפתחות התינוק.

דווקא מאז שבן זקן הפך את המילה אליפות ליעד עבור הפרויקט שלו, התברר שאלון חזן אחד על הקווים לא מספיק כדי לעקור את הנחיתות המנטלית של מלכת הפריפריה ולעזור לה להתבגר בדרך להיות מועדון צמרת אמיתי, על כל המשתמע מכך: תארים, ניצחונות גדולים, יציבות, רצינות, אופי. וכדי ללמד את הילדים של אשדוד איך הופכים מכשרונות סימפטיים לשחקנים שבונים תואר צריך גם כמה אלון חזנים על הדשא, שחקנים עם אופי שאין באשדוד. אין ברירה אלא לייבא כאלה.

עזרן, שריקי, אופיר, טובול וגם רביבו ודומיו לא מתאימים להנהיג את אשדוד, אם זו מתעדת לעקוץ יום אחד את הגדולות ולבסס מועדון שירוץ בצמרת תקופה ארוכה ויתמודד אחת לכמה שנים על איזה תואר. הם לא שחקנים מובילים, הם שחקנים מובלים. שחקן מוביל, שצומח במועדון שוליים מחוץ לשלוש הערים הגדולות, כמו באשדוד בשנות ה-2000, מקבל במהרה חוזה יפה מחוץ לחממה. ומי שנשאר כנראה לא מספיק טוב בשביל לחץ ודרישות של קבוצה גדולה (ולכן הוא גם לא מוזמן לנבחרת), וזקוק להכוונה. לשחקן שהיה שם ויכול להעביר לו את החומר, שינהיג, שיוביל, שיכוון, שייצב.

מבלי להזניח את טיפוח שחקני הבית, אשדוד צריכה באותה מידת שקדנות להתחיל להביט החוצה לחו"ל, כדי למצוא שם את השחקנים שיעזרו לה לעבור את השלב המכריע בהתפתחות של מועדון רציני, שנמאס לו לשחק את תפקיד הסינדרלה. סוג של מטפלת, עד שהמידע והאופי יזלגו לשחקני הבית הבאים שייצאו מבית החרושת בנמל. עד שהם כבר יוכלו לעשות זאת בעצמם.

במשך השנים התרגלנו לחשוב שההרכב של הנבחרת צריך להיבנות על שחקני הליגה המובחרים ואלה שנמצאים בכושר הנתון הטוב ביותר. האג'נדה הזאת לא הובילה אותנו לשום מקום. מנגד, צמחו להן הפועל ת"א ומכבי חיפה לכדי קבוצות אירופאיות לגיטימיות, תוך שהן נותנות אלטרנטיבה לתפיסת השפיץ של הנעל, אלטרנטיבה לפיה למשחקים באירופה בוחרים את השחקנים שמתאימים להצליח במסגרת האירופית, לאו דווקא מתוך הכוכבים שמצטיינים בליגה בשבת. ובאמת, לא פעם תהינו כיצד שחקן X פורח באירופה וכבה בליגה ולהפך, או איך קבוצה Y שוקעת בליגה ומצליחה באירופה ולהפך, מבלי להבין את הצרכים השונים בכל מסגרת.

הדוגמאות של שחקני ליגה מצוינים שנראו אובדי עצות כאשר הם עלו על מדי הנבחרת במסגרת בינלאומית רבות. לחלק מהם קשטן עדיין שומר חסד נעורים ומזמן אותם מחדש לנבחרת. זו אחת הסיבות לכך שקשטן טרם עיצב שיטת משחק, סגנון והרכב כמו שהוא אוהב לנבחרת, מסגרת שזרה למאמן הליגה המצליח בהיסטוריה. שזה קצת מדאיג, כשנזכרים שקשטן חייב לנצח, לא פחות, את אנגליה, בעוד קצת יותר מחודש.

אולי זה הזמן של קשטן לפנות לעבר שניים מהשחקנים הכי טובים שלו במסגרת אירופית, ואפילו לחשוב לתת להם מקום בהרכב בקישור הקדמי, יחד עם בניון, שיודע כמה דברים בנושא: ברוך דגו וסלים טועמה. אפשר להתווכח עד מחר כמה השניים הללו טובים בשביל הליגה, אבל באירופה הנשק שלהם יעיל ומדויק: אחוז ניצול המצבים שלהם הוא גבוה במסגרת בה כל הזדמנות היא הרת גורל. לתנועה שלהם ולטכניקה יש ערך מול יריבה אירופית, והכישרון שלהם לא יוביל רק לדריבלים מיותרים. פרטים נוספים אצל וולטר סמית'.

דגו הוא מלך השערים של מכבי ת"א באירופה, והיה הכוכב שלה בליגת האלופות, עם 4 שערים; טועמה עדיין זכור לטובה מההצגה שלו עם מכבי פ"ת בבלגרד, והאיום שלו מבעיטות חופשיות הוא נשק קטלני שלקשטן אין פריבליגייה לוותר עליו, לאור מספר ההזדמנויות שהנבחרת מגיעה אליהן. נגד אנגליה קשטן צריך על המגרש גולרים שכבר עשו את זה במסגרת אירופית. עם טועמה ודגו (ששיפר העונה גם את משחק ההגנה שלו ואפילו למד לשחק כקשר אחורי שני), יחד עם בניון ותמוז על הדשא (ובן שושן כמשנה משחק על הספסל) בהחלט יהיה לו במה להפחיד את אנגליה חסרת הביטחון.

בליגה בה המאמנים חוטפים גם על טעויות של שחקנים, מקומם לראות כיצד ראשי איגוד השופטים מסתתרים מאחורי הפאשלות של נציגיהם במגרשים. נותנים לתקשורת לעשות בם שפטים, מבלי שאף אחד מאלה ששיבץ אותם או בחר אותם לסגל השופטים של ליגת העל מגן עליהם, או סתם מסביר אותם. פעם מדברים על פוליגרף, אחר כך מאיימים בהשעיות, במין זריקת אחריות פושעת, כמו במקרה של הטעויות של ערן פרוסט.

לתקשורת המשחק הדוחה הזה מאוד נוח, אבל רגע לפני שמנתחים עוד מוצ"ש עבש במגרשים וטעויות שיפוט למכביר, אולי כדי קודם להפנות את חיצי הביקורת לאחראים האמיתיים. במה שונה דין יוסי מזרחי ורוני לוי מדין צביקה רוזן ודני קורן?

"צריך לקחת בחשבון שהרצליה הופיעה למשחק מול כפ"ס ללא מרכז ההגנה שלה, כולל דייויס" (שלמה שרף, הפרשן הלאומי, מגלה בקיאות בשוני שבין הבלם יה יה פטי לדייהו דייויס)

"בין מכבי חיפה למכבי ת"א יש יריבות בת מאות שנים" (השפיץ של הלשון של שלמה שרף ממשיך לפספס)

"למה שלא נהיה אלופים?" (אתה באמת רוצה שנענה לך, מילאן מרטינוביץ'?)

"אומרים כל הזמן שאין לנו יריבות חזקות. אני ראיתי השבוע שתי ישראליות שמשחקות מצוין מול קבוצות אירופיות" (יוסי מזרחי ממשיך להתמתחות בתירוצים מצוינים, שכנראה משכנעים את השחקנים שלו)

בהברקה שלאחר העונש בקרית אליעזר, אמר אמש (ראשון) איציק זוהר בחדשות הספורט שאם הוא היה מאמן בית"ר, הוא היה מקרין לשחקניו את קלטת את המשחק בין מכבי חיפה למכבי ת"א ושואל אותם רטורית: "לאלה? לאלה אתם רוצים להפסיד את האליפות?". חכם מצידו. זוהר יודע דבר או שניים על איך לוקחים תואר, אבל במקרה הפעם יותר הגיוני לכוון את הדברים למכבי נתניה וראובן עטר, שצריך לנהוג בדיוק בעצתו של זוהר ולתהות מול שחקניו: "לאלה? לאלה אתם רוצים להפסיד את הכרטיס לאירופה?".

יש אוהדי מכבי נתניה במערכת שעדיין מתגרדים בחשש מהאתגר הזה, אבל למה בעצם? למכבי ת"א אין יתרון בולט על-פני מכבי נתניה מבחינת חומר השחקנים, בטח שלא בנוגע ליכולת על המגרש. כך גם לגבי הפועל ת"א, על אשדוד הכברנו מספיק במילים ואין טעם לעשות זאת בהקשר של מכבי פ"ת. גם מכבי חיפה המפחידה, בסופו של יום, היא אותה מכבי חיפה בינונית ומוגבלת של הליגה.

האנטיתזה שעטר מציע לליגה העצובה והעצורה שלנו – שמחת חיים, תנועה לעומק, שני חלוצים אמיתיים במרכז הרחבה ולא שחקנים שכבולים ללוח הטקטי – קצת דעכה בשבועיים האחרונים, אבל עדיין היא נראית טוב יותר מיריבותיה על כרטיס לאירופה. היא רעבה יותר, נועזת יותר והכי חשוב: היא יוזמת יותר ולא מחכה מאחור לטעויות של יריבותיה וגורמת לקהל לפהק. אריאל שיימן לא מצא משהו שמעניין אותו בתפריט שיש לעטר להציע. הוא העדיף להזמין מאמן סטייל אלי כהן, בדמותו של פרדי דוד, שישלוט בכישרון של השחקנים. הוא, במקביל, שולט במאמן. ביום שבת, יש לקוות בשביל טובת הכדורגל, החשבון הראשוני יגיע לשולחן של שיימן. הדרך היחידה לעשות צדק עם התופעה הפסולה הזאת היא לשלוח את עטר ונתניה לגביע אופ"א, ואת שיימן למקום אליו הוא שייך: הליגה הלאומית.