סגרו את העתודה

לפני קצת יותר משנתיים וחצי קפצתי לבקר חבר בתל אביב. זה היה עוד אחד מאותם ערבים לחים של קיץ, אבל כל מה שעבר לי בראש היה למצוא את הדרך לצפות בקבוצתי האהודה, נבחרת העתודה של ישראל, בגמר אליפות אירופה מול סלובניה. מכיוון שהמקלט של חברי הסגפן פיזר לאוויר רק תמונות דהויות של ערוץ 2, ירדתי אל הרחוב ונצמדתי שעה ארוכה לאחת הפיצוציות של רחוב אבן גבירול. מה לא עושים כדי להשכיח את טראומת ההפסד בשניה האחרונה ממקדוניה 2000.

העתודה של אריק שיבק לא זכתה בזהב לבסוף, בדיוק כמו זו של יורם חרוש ארבע שנים לפניה, אבל הקבוצה הזו שיחקה כדורסל ישראלי כל כך, שאי אפשר היה שלא להתחבר אליו. אולי דגל המגן דוד בכחול ולבן הוא שעשה לי את זה, אבל זה באמת לא חשוב. היום, בעיצומה של עונת החוק הרוסי ועם איום ממשי להגדיל עוד יותר את מספר הזרים בליגה, עלולה אליפות אירופה לנבחרות עתודה להיות החוויה הספורטיבית המשמעותית האחרונה של הכדורסלנים הבולטים שלנו.

במסגרת קמפיין "תנו לישראלים לשחק" של וואלה! ספורט, ערכנו מעקב אחרי יוצאי 3 נבחרות עתודה האחרונות. מה הם עשו בליגת העל מאז ההופעות על הבימה הבינלאומית, ומה הליגה עשתה להם. התמונה, לא במפתיע, מדכדכת למדי.

שלושת הכוכבים הבלתי מעורערים של שלוש הנבחרות האחרונות, שאף שיתפו פעולה בזו של 2004, הם יותם הלפרין, רביב לימונד וליאור אליהו. שני הראשונים סומנו בגיל צעיר מאוד כמובילי העתיד של הנבחרות בכחול לבן, ואף זומנו לנבחרת הלאומית של מולי קצורין מיד לאחר אותה אליפות בצ'כיה. אליהו, פורוורד שהחל להתפתח בצעדי ענק רק כשמלאו לו 16, נבחר כבר בגיל 19 לשחקן העונה במדי גליל עליון, ומהווה העונה את אחת מנקודות האור הבודדות במכבי תל אביב.

אליהו עוד צריך לשפר אלמנטים רבים במשחקו, משום שללא קליעה מחצי מרחק ומשחק הגנה וריבאונד טובים יותר הוא יתקשה ללכת בעקבות החלום, למרות הבחירה בסיבוב השני של הדראפט האחרון. לימונד, שזוכה העונה להוביל את עירוני נהריה אחרי שנתיים וחצי של ספסול ותסכול במלחה, מוכיח כי הוא כישרון לא פחות גדול מהלפרין, אחת האכזבות הגדולות של מכבי תל אביב, שציפתה מהילד להנהיג אותה בעונת המעבר אחרי ההצלחה שלו באולימפיה לובליאנה.

למרות יכולתו של האחרון העונה, כל אחד מחברי השלישייה הוא שחקן שכל קבוצה בליגה תשמח לצרף אליה, והם אינם מייצגים את הטענה שרכבת של זרים בינוניים מעכבת את התפתחות הדור הצעיר הישראלי. במקביל, אנחנו עדיין מצפים מהם להשתלבות משמעותית יותר בסגל הנבחרת הלאומית. המצב של עמיתיהם לנבחרות קשה הרבה יותר.

בשנות ה-80' וה-90' הסתפק הכדורסל כחול לבן בשני זרים לקבוצה, ולמרות השנים הרבות שעברו מאז, עדיין קל (ומשמח) יותר להיזכר בצמדים כמו דיוויד ת'רדקיל ופרוויס שורט מהפועל תל אביב, רולנד יוסטון וקילפטריק וולס מהפועל חיפה או אנדרו קנדי ומייק גיבסון מהאלופה גליל עליון, מאשר בתשיעיית התיירים שעברו ברמת השרון או גבעת שמואל אשתקד. מאפיין מרכזי נוסף של הכדורסל הישראלי של אז היה הדומיננטיות של הרכז הישראלי, כשהזרים עיבו בדרך כלל את הקו הקדמי. שחקני נבחרות צעירות כגיא גודס וקורן אמישה כיכבו בקבוצות החיפאיות, כשלעיתים הזרים היו חוטבי העצים ושואבי המים שעשו עבורם את העבודה השחורה.

גם היום, הגארדים בוגרי נבחרות העתודה זוכים לדקות משחק, אבל ההבדל במעמד בקבוצה ובכמות הדקות עצום. בעידן בו הרכזים הזרים מתגלים כסקוררים שהוסטו לעמדה מספר 1, האופי והנחישות של הישראלים מצילה לא פעם את המאמנים שלהם, והם בתמורה זוכים למשהו שבין 10 ל-15 דקות משחק של עבודה שחורה. את הזריקות לסל, בכל מקרה, לוקחים השחקנים הזרים.

ליאור ליפשיץ ואיתי גרינבוים עשו את זה אחרי התבשלות והתחשלות בליגה הלאומית, ניצן חנוכי עבר סיפסול מתמשך לפני ההכרה בתרומתו, ואבי בן שימול נדד לא מעט בין הגליל לגוש דן לפני שקיבל כמה דקות, דווקא על חשבונו של יוגב אוחיון, שמהבטחה גדולה בגיל הנוער הופך לעוד שחקן משלים ליד זרים שמקבלים יד חופשית מדי. הפורוורד היחיד בחבורת ה-"10 עד 15 דקות בממוצע" (ליפשיץ משחק מעט יותר) הוא אלישי כדיר, הגבוה הרביעי ברוטציה של קבוצת האם שלו, עירוני רמת גן.

אבל הגארדים שהוזכרו קודם לפחות רואים את הפרקט מקרוב, מה שאי אפשר לומר על לא מעט שחקנים משמעותיים בנבחרות העתודה, שמוצאים את עצמם כשחקנים של שולי הרוטציה בקבוצותיהם. אמנם מאמני הליגה התאכזבו מחלקם לאחר שקיבלו דקות, אבל כידוע, בגילאים הצעירים הביטחון הוא המרכיב המשמעותי ביותר, וקשה לצבור מספיק מהמוצר הזה עם הופעות בודדות פעם בשבועיים.

יוני ניר, שחקן משמעותי מאוד בשתי הנבחרות האחרונות, התאכזב מעשר הדקות שקיבל בעירוני רמת גן בעונה שעברה, אבל הקו קדמי הנהדר של בני השרון הפך אותו העונה לשחקן של 2 דקות בממוצע, וגם זה לא מדי ערב. ארז קוחנסקי, שחקן חמישייה בנבחרת הכסף של 2004, לא מגיע העונה לעשר דקות בערב בעירוני רמת גן, כמו גם חברו לקבוצה ולנבחרת, איגור סימין. מבין השלושה, רק קוחנסקי קלע העונה כמה פעמים במספרים דו ספרתיים.

יוצאי עתודה אחרים, גארדים בעיקר, מנסים לשחזר את מקרה דרור חג'ג', מורן רוט וליאור ליפשיץ, והעדיפו ירידה לליגה הלאומית בתקווה לחזור מחושלים יותר, ומשחקים יותר. אופיר פרחי עלה צפונה כדי לעשות את זה בהפועל יקנעם/מגידו, ניב ברקוביץ' הצטרף לקבוצת הכוכבים של הפועל חולון ואלעד אליהו מראה ניצוצות כישרון בקרית אתא. מנגד, פורוורדים כמו אילון זגורי ו-ולאדי ירמישין, ששוחררו מהגליל והדרימו לבאר שבע ולב השרון בהתאמה, כמו גם יפתח בוכמן שנשאר בהפועל תל אביב המתפרקת, זוכים סוף סוף לדקות משחק אבל לא לרמה שתסייע להם לבצע את השידרוג. את אותם הדברים ניתן לומר על אנטון קזרנובסקי, עוד אחד שלא פרח ב"חממה" של הגליל, ומחפש היום דקות משחק בליגה הגרמנית השניה.

אין ספק שכישרון לבדו אינו מספיק, ושהייה על הספסל היא עוד אחד משלבי ההתמודדות של שחקן צעיר בדרך לחישולו ככדורסלן. אלא שהשיטה הנוכחית, בה נוחתים בארץ זרים נבחנים חדשות לבקרים וללא הגבלה, בולמת כל סיכוי להתפתחות של הדור הצעיר כחול לבן. וללא התפתחות של שחקני כדורסל, לא תהיה לנו נבחרת. תשאלו את צביקה שרף.

לפניכם המספרים של שחקני שלוש נבחרות העתודה האחרונות, מול היריבות החזקות באירופה. קבוצתם הנוכחית בסגריים.


נבחרת העתודה 2004: מקום שני בצ'כיה

יותם הלפרין (מכבי תל אביב. 20.4 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים), רביב לימונד (עירוני נהריה. 18.1 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים), אנטון קזרנובסקי (ליך, ליגה שניה בגרמניה. 10.9 נקודות, 6.6 ריבאונדים), ליאור אליהו (מכבי ת"א. 8.9 נקודות, 3.8 ריבאונדים), ארז קוחנסקי (עירוני רמת גן. 7 נקודות), ולאדי ירמישין (הפועל לב השרון, לאומית. 5.5 נקודות), אילון זגורי (הפועל באר שבע. לאומית. 4 נקודות), איגור סימין (עירוני רמת גן. 2.3 נקודות), ליאור ליפשיץ (אליצור אשקלון. 1.6 נקודות), אבי בן שימול (הפועל גליל עליון. 1.2 נקודות), מיכה ברגיג (גבעת שמואל) וגלעד הירש (רונדורף, ליגה שניה בגרמניה).


נבחרת העתודה 2005: מקום רביעי ברוסיה

ליאור אליהו (18 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 2.1 חטיפות), אנטון קזרנובסקי (12.6 נקודות, 6.6 ריבאונדים), יוני ניר (בני השרון. 7.1 נקודות, 4.5 ריבאונדים), אלעד אליהו (אליצור קרית אתא, לאומית. 6 נקודות), אבי בן שימול (הפועל גליל עליון. 4 נקודות, 3 אסיסטים), איתי גרינבוים (עירוני רמת גן. 3.5 נקודות, 2.3 ריבאונדים), ניצן חנוכי (3.1 נקודות, 2.3 ריבאונדים), אופיר פרחי (הפועל יקנעם/מגידו, לאומית. 2.3 נקודות), ניב ברקוביץ' (הפועל חולון. 2 נקודות), גלעד הירש, ליאור חכמון (אליצור מכבי נתניה, לאומית), עידו כהן (הפועל קרית טבעון, ארצית).


נבחרת העתודה 2006: מקום 12 בטורקיה

יוני ניר (14 נקודות, 7.8 ריבאונדים), יוגב אוחיון (הפועל גליל עליון. 13.8 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים), ניצן חנוכי (11.8 נקודות, 4.4 ריבאונדים), אלישי כדיר (עירוני רמת גן. 11.8 נקודות, 4.4 ריבאונדים), נועם מטלון (בני השרון. 6.6 נקודות), ניב ברקוביץ' (4.8 נקודות), אופיר פרחי (3.4 נקודות), יפתח בוכמן (הפועל תל אביב. 2.4 נקודות), דניאל גור אריה (מכבי הוד השרון, לאומית), ניר גולן (הפועל לב השרון, לאומית), דורי אסף (אליצור רמלה, לאומית), עידו כהן.